פרדס רמונים יב א

שער יב הוא שער הנתיבות:

הנרצה בשער זה לבאר ענין ל"ב נתיבות כפי אשר הסכימו חכמי הקבלה קדמונים ואחרונים. ובשער זה נתבאר ענינם ומוצאם ופעולתם אחד לאחד כפי אשר ימצא אלינו. וקודם שנכנס בביאורם נקדים להמעיין שאל ישתומם במה שימצא בהם מבואר בס' הקנה כי הוא מועתק מספר רבי יוסף הארוך בעל ביאור ספר יצירה כמו שנכתוב קצת דבריו:

פרק ראשון:

כל המקובלים הקדמונים ואחרונים הסכימו על ל"ב נתיבות שבחכמה. והמגלה הראשון אל הדרוש הזה הוא בס"י. וז"ל במשנה ראשונה בפ"א: בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה ה' צבאות את עולמו בג' ספרים בספר ספר ספור עכ"ל. ואית דגרסי: חקק י"ה יהו"ה צבאות אלהי ישראל אלהים חיים אל שדי רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו את עולמו כו' עכ"ל. והם יו"ד בין הכנויים והשמות, ופירשו שהוא רמז לי"ס. ואין זה מספיק. שאין לשמות האלה יחס וסדר עם ספר הספי' כמפורסם לכל משכיל.

וכן יש גורסים בג' דברים במקום בג' ספרים. והיותר נכונה היא ספרים. כי דברים הם ממש ספרים. וספרים הוא מתיחס אל ספר וספור שהוא לשון נופל על הלשון כאשר נבאר. ובשם י"ה יהו"ה צבאות ג"כ נכללים י"ס כמו שנבאר. לכן הגרסא היותר נכונה ומתישבת אצלנו במשנה זו כמו שהעתקנו למעלה.

ועתה נבא בביאורה.

בל"ב נתיבות כו'. ענין הנתיבות האלה הם בחכמה. ואמנם מציאות חילוקם ודאי על דרך עלה ועלול. כאלו נאמר הנתיב הא' עילה אל הב' והב' אל הג' והג' אל הד'. וזהו מניינם וחלוקם ע"ד שבארנו בשער ח' פ"ג בענין תר"ך עמודי אור שבכתר. ואין ספק שהנתיבות האלה הם דרכים וצנורות אל השפע והם מקורות הבאים מחכמה אל הבינה. כי שם אשד הנתיבות. כמבואר בתקונים במקומות רבים. ולכן היא נקרא כבוד שעולה כמנין הנתיבות השופעים, וכן נקרא ל"ב על שמם. ועל דרך הנתיבות האלה נפעלו כל מעשה בראשית כדמוכח במנין אלקים שהם ל"ב כאשר נבאר.

והענין כי דפוס כל הנבראים הם בחכמה כדכתיב (תהלים, קד) כלם בחכמה עשית, ומשם נמשכים בדקות עד המלכות מל"ב אל ל"ב עד המלכות שהיא חכמה תתאה והם ל"ב תתאין. וע"י יוצאים המעשים אל הבריאה והוא האדריכל הנז' במעשה בראשית כדפי' רז"ל (בבר פ, כז). ולכן הוכרח היות דפוס כל הנבראים בל"ב נתיבות והל"ב נתיבות הם מעבה האדמה אשר בם יצקם המלך. ולכן יש קוראים לחכמה גול"ם לפי שהוא חומר נושא כל הצורות שבעולם. וכן עולה ע"ג חכמ"ה גל"ם. פי' היולי נושא כל הצורות שבעולם.

וזהו כונת המשנה באמרה בל"ב נתיבות חכמה חקק וכו' את עולמו. הנה כי חקק העולם היה בל"ב. ונמצא הל"ב נתיבות אל העולם כקלף אל הכתיבה. או ירצה כי הל"ב נתיבות ממש היו פועלות העולם והם היו המדפיסים את העולם. והכל עולה אל מקום אחד כי הא בלא הא לא סגיא שאם לא קדם אליהם צורתם מלמעלה מעמקי החכמה לא היו פועלים כלל. א"כ קודם נתצייר העולם בהם, ואח"כ ציירו הם העולם.

נתיבות. סתם נתיבות ודאי הם נעלמות ואינם כדברים שהם נגלים כאמרו (ירמיה, ו) עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם. הנה שבדרכים אמר ראו. אבל בנתיבות אמר ושאלו. ואעפ"כ, השבילים נעלמים מהשכלה יותר מהנתיבות. וכן פירש בספר מעיין חכמה למרע"ה. וז"ל: השבילים צרים וקצרים, והנתיבות יתרות, והדרכים רחבות. והשבילים הם כבנים, והנתיבות כאמות עכ"ל.

ואפשר היות השבילים הם הנתיבות הנכללות בכל נתיב ונתיב. שודאי הוא שהנתיבות כלולים כל אחד מחבירו וכל נתיב ונתיב כלול מל"ב נתיבות קצרים וצרים שהם הנקראים שבילים. ולכן הנתיבות הם אמות אל השבילים. והדרכים הם גלוי הנתיבות יותר. כמו שנבאר בשער ערכי הכנויים בערך דרכים. ומפני היות הנתיבות נעלמות לכן אמר פליאות. שפירושו מלשון (דברים יז, ח) כי יפלא, ותרגום אונקלוס ארי יתכסי. וכן מלשון פלא.

ואמרו את עולמו. היינו הבינה שהיא נקראת עולם.

ואמר בספר ספר וספור. בג' מצות אלו רבו הפירושים בין המפרשים. ואנא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא, אלא מתניתא ידענא. וז"ל הרשב"י ע"ה בזהר בפ' תרומה (דקלז, עב) בפסוק השמים מספרים כבוד אל: שמים נטלי ממקורא דחיי בקדמיתא, ואינון מנהרי ומתקני לכבוד עלאה מרזא דספר עלאה אבא דכלא, ומרזא דספר אימא עלאה, ואיהו מרזא דספור. ובג"כ מספרים כדקאמרן ברזא דתלת שמהן אילין דשלטין ביומא דשבתא על כל שאר יומין עכ"ל.

ופי' כי מה שאמר הכתוב השמים הוא התפארת הנקרא שמים ואלו השמים משפיעין ומנהרין למלכות שהיא נקרא כבוד אל. ורצה לדקדק לשון מספרים שהוא מגזרת לשון ספרים שהם הספרים הנזכרים במשנה זו שהם ספר ספר ספור.

ומפני שפי' הספרים הם שלש אותיות שהם יה"ו שהם חכמה ובינה ודעת שבהם נברא העולם. וא"כ איך אפשר שנאמר שהשמים מספרים הוא לשון ספרים שהם ספר ספר וספור שהם יה"ו דהיינו חכמה ובינה ודעת, שהרי אינם שמים. לזה אמר שמים נטלי ממקורא דחיי בקדמיתא. פי' השמים שהוא התפארת הם מקבלים האור וההתנוצצות ממקום החיים שהם חכמה ובינה. כי החיים הם בחכמה כדכתיב החכמה תחיה בעליה (קהלת, ז) ומקור של החיים היא הבינה שעל ידה נשפעים החיים. והתפארת מקבל מחכמה ובינה החיים וההשפעה קודם לכל האצילות והם אחר כך משפיעים לכבוד עלאה שהוא המלכות. ונמצא לפ"ז שבצדק כל אמרי פיו באמרו השמים שהוא התפארת. ואעפ"י שההתנוצצות הוא ממקום גבוה. כיון שעל ידו נשפע, לכן נתייחס אליו.

וקרא למלכות כבוד עלאה. לדקדק לשון המקרא שאמר כבוד אל. ופי' כמו (תהלים לו, ז) הררי אל. והוא מגזרת (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח. ואין דוחק. כי הלא אל שבכבוד אל הוא קדש, כי כל עצמו של שם זה פירושו כן כדפי' בשער השמות. וקראה למלכות כבוד אל מטעם שעמה נטפלים כל שאר ימי הבניין מתפארת ולמטה כדמוכח התם בריש דבריו.

מרזא דספר עלאה אבא דכלא. פי' יש ספר ויש ספר. וכ"פ הרשב"י ונבארהו בערכו. ולכן אמר כי הספר הנרצה הכא הוא ספר עלאה שהוא חכמה.

ואמר אבא דכלא, מפני שהחכמה נקרא ספר. מטעם שבו כל המקורות הדקים אשר לפרטי הדברים נאצלים ונבראים ונוצרים ונעשים כלם נכללים בדקות בחכמה בסוד ל"ב נתיבות שבהם נבראו ונחקקו כל הדברים גדולים וקטנים שממנה ולמטה. ולכן נקרא ספר ששם כל הדברים כתובים ומסודרים כספר. ולהורות אל הטעם הזה אמר ספר עלאה אבא דכלא, פי' שנקרא ספר מפני שהוא אב לכל אשר ממנו ולמטה בסוד הל"ב נתיבות כדפי' ויתבאר בארוכה.

ומרזא דספר אימא עלאה פירוש ספר מלשון ספירות דברים. וחבירו (דהב ב, טז) אחרי הספר אשר ספרם דוד. וכן ע"י הבינה נפרטים הדברים העומדים בספר. כי כל הדברים שהם בחכמה בדקות יוצאים לפועל מתגלה על ידי הבינה. כי החכמה אל הבינה כערך הזכר אל הנקבה כדמיון ערך המלכות אל הת"ת. וכמה שהנקבה מוציאה לפועל מה שבכח הזכר, כן הבינה מוציאה לפועל ובפרטי' מה שבתוך החכמה. כי המספר מורה על היות הדברים נפרטים בפרטים אחד לאחד. ולכן קראה אימא עלאה, כי היא אם כל הדברים היוצאים מחכמה שהוא אב כדפי'.

ואיהו מרזא דספור. פי' התפארת שהוא השמים הנזכר למעלה הוא בסוד ספור. כי הוא עצמות הדברים הנספרים כי על ידו יצאו השש קצוות מהבינה והוא הכולל אותם. והם ששת ימי בראשית והם כלל הדברים הנספרים מהספר והספר. ולכן נקרא ספור כי הוא הספור עצמו דהיינו הדבר הפעול ע"י הספר. ונקראים ספר ספר ספור ג"כ מלשון ספירות. ולהיות שהשפע בא מהתפארת אל המלכות מכלל הג' ספרים לכן אמר מספרים לשון ספור.

וזה רצה ובג"כ מספרים וכו'. פי' נקט לשון מספרים כדי שיהיה נגזר מלשון ספר ולשון ספר ולשון ספור בסוד ג' שמות, שהם חכמה ובינה ותפארת שהם יה"ו. וזהו פי' ספר ספר ספור הנדרש במשנתינו. ושיעור לשון המשנה כי הספר והספר והספור היו נכללים בהם הי' ספי' שהם חותם כל הנמצאים.

והטעם שלא נזכרו ד' ספרים שהם ד' (אותיות,) יהו"ה אלא ג' שהם יה"ו. מפני שהצלע עדיין לא לוקח מן האדם. והאצילות כלו נכלל בחכמה בתבונה ובדעת. והצלע שהיא הה"א, עדיין לא היתה אצילותה.

והנה החריט[?] הרצון הנמצאות כלם בגולם הל"ב קודם צאתם למציאות היש העצמי והאציל אותם מהאין העליון אל היש הדק שהוא בחכמה בחומר הל"ב ומשם אל מציאות הספיריי[?] מציאות היש המתגלה גלוי השש קצוות והיינו ל"ב אלהים הנזכר במעשה בראשית כאשר נבאר בעזרת הצור וישועתו: