פרדס רמונים ט א

שער התשיעי הוא שער המכריעין:עריכה

הכונה בזה השער לבאר מנין המכריעין בין החסד והדין וכמה הם וכיצד מציאות ההכרעה:


פרק ראשון:עריכה

הכוונה בפרק זה הוא להודיע ענין ההכרעה. והענין כי בהאציל הקב"ה אצילותו הק' האציל שני מדות הפכיים שהם החסד והגבורה, שהשכר והעונש נמשך מהם. ויען כי פעמים יקרה היות העולם צריך אל העונש אבל לא כ"כ, וכן יצטרך לפעמים אל השכר אבל לא כ"כ, לכן האציל המאציל קו האמצע בין שתי הקצוות, והוא הנקרא קו המכריע. כיצד? החסד הוא מדה הנוטה אל השכר ואל הטוב ולהשפיע לרעים ולטובים, כשמו שהוא חסד.

וכן פי' בזוהר שהחסד הוא להשפיע לרעים ולטובים. וז"ל בזוהר פ' תרומה (זהר חלק ב קסח, ב) ""ובטובו" ולא "מטובו", "ובטובו" דא ימינא עלאה, "ומטובו" דא דרגא אחרא דאתי מסטרא דימינא, ואיהו דרגא לתתא מניה. בגין דבההוא טוב אתבני עלמא וביה אתזן. אמאי אקרי טוב ואמאי אקרי חסד. טוב איהו כד כלול כלא בגויה ולא אתפשט לנחתא לתתא, חסד כד נחתא לתתא ועביד טיבו בכל בריין, בצדיקיא וברשיעיא ולא חייש, ואע"ג דדרגא חד הוא. ומנא לן דכתיב אך טוב וחסד ירדפוני (תהלים כג ו). אי טוב למה חסד, ואי חסד למה טוב, דהא בחד סגיא. אלא טוב כליל כלא בגוויה ולא אתפשט לתתא. חסד נחית ואתפשט לתתא וזן כלא צדיקי ורשיעי כחדא. והכא כיון דאמר בטובו חיינו, הדר ואמר הזן את העולם כולו בטובו בחסד" עכ"ל.

ויש לדקדק בו:
א' אמרו "ומטובו דא דרגא אחרא דאתי מסטרא דימינא, ואיהו דרגא לתתא". אחר שאמר שהוא דרגא אחרא דאתי וכו'. למה האריך באמרו דרגא לתתא, כי מובן מעצמו הוא כי אחר שהוא נמשך מהימין, ודאי שהוא למטה מן הימין.
ב' אמרו "בגין דבההוא טוב אתבני וכו'" שהוא הפך מה שמפרש בסוף דבריו. וקשיא רישא לסיפא. ברישא אמר שבטוב אתזן עלמא, ובסיפא אמר כי טוב הוא קודם ההמשך שאינו זן כלל. וקשה דידיה אדידיה.
ג' עוד אמרו "ואע"ג דדרגא חד הוא" מאי ואע"ג, וכי כל הספירות לא יש בהם בחינות, וכל בחינה [יש] לה כנוי בפני עצמה כמבואר בשער ערכי הכנויים, וא"כ מאי ואע"ג.
ד' אמרו "ומנא לן כו'" מאי אריא, נימא דתרי מדות ניהו, והיינו דקא שאיל ממדת טוב וממדת חסד, ואין מן הכתוב ראייה אל המכוון אליו.
ה' לפי פי' שטוב היינו "כד כלא כלול וכו'" שהוא עכוב השפע ואינו נמשך, אם כן מה לו לדוד לשאול בטוב שהוא עד לא אתפשט מאחר שיש לו חסד, אם כן לימא חסד ולשתוק מטוב.
ו' לענין ברכת המזון, לפי מה שפירש בענין הזן את העולם כו', אם כן למה לנו לומר טוב כדי שנצטרך אחר כן לומר חסד, נימא מעיקרא חסד ונשתוק מטוב, יותר טוב שנאמר הרפואה ולא נבא אל המכה כל עיקר.

ולישב המאמר הזה נאמר שהחכם בעל המאמר הזה הוקשה לו בברכת המזון מה שאנו אומרים "בטובו" עד שאנו מוכרחים לומר אח"כ "בחן ובחסד" לתקן, ויותר טוב היה שמעיקרא נאמר "בחסדו". ולהשיב על הענין הזה שאל שאלה אחרת בתחלה, טעם על מה שאמרו במסכת ברכות פרק שלשה שאכלו (ברכות נ, א) "אָמַר מִטוּבוֹ חָיִינוּ הֲרֵי זֶה בּוּר, וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ הֲרֵי זֶה חָכַם". ופירש ואמר כי "[ב]טובו" ימינא עלאה פי' החסד. ו"מטובו" הוא היסוד הנמשך מהחסד, פי' יסוד המקבל מן החסד. והיינו פירוש מטובו, שפירושו מקצת טובו, הכוונה הדבר הנמשך מהטוב. ו"בטובו" פירושו טובו ממש דהיינו חסדו. והיינו דקאמר "מטובו דא דרגא אחרא דאתי מסטרא דימינא", דהיינו מצד היסוד הנמשך מהחסד. ומפני שלא נאמר שפירוש "מטובו" היינו משפע טובו, דהיינו שפע הטוב שהוא החסד, לזה אמר "ואיהו דרגא לתתא". פי' היא מדרגה ומדה אחרת ממש, נמשך מהחסד ויונקת ממנה לא שפע החסד עצמו. "בגין דבההוא טוב וכו'". הוקשה לו שכיון שפי' מטובו היינו מדרגה אחרת למטה שהוא היסוד או זולתו, אם כן אחר שהוא מדה נמשכת מן החסד, אם כן למה האומר "מטובו" הוא בור, שהרי "מטובו" היא מדה מושפעת מהטוב העליון. לזה נתן טעם ואמר "בגין דבההוא טוב". פי' בטוב העולם העליון שהוא החסד בו היה בנין העולם כנודע, ולכן מזון העולם ושפעו ממקום בניינו. ולכן האומר "מטובו" הוא בור, אלא הנכון "בטובו" שהוא החסד שהוא בנה העולם והוא המקיימו ומפרנסו.

"אמאי אקרי טוב ואמאי אקרי חסד". מאחר ששניהם בבחינה אחד, לפי מה שפירשתי שע"י הטוב היה בנין העולם, דהיינו ממש החסד, דכתיב עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג). אם כן נמצא שהם בחינות שוות, ואם כן למה נשתנו שמותיו אחר היותם בחינות שוות לפי דעתך. ולזה אמר "טוב איהו כד כליל כלא לגויה ולא אתפשט לנחתא לתתא". הכונה כי החסד הוא כולל כל הבנין. וכן פי' הזוהר בפ' בלק (זהר חלק ג קצא, ב) בפסוק ויי' הולך לפניהם יומם (שמות יג, כא). "שהחסד נקרא יומם". פי' יום כלול מכל הימים, ובארנו בשער ערכי הכנויים בערך יומם. והכונה שהחסד כולל כל הקצוות, בסוד כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם שהוא כל ההיקף [הנקרא עולם] חֶסֶד יִבָּנֶה (תהלים פט, ג). פי' בחסד נבנה ונתעבה ונתגלה. ולכן בהיותו בחסד קודם גילויו בחינה מתגלית, אותה בחינה נקרא טוב שהוא מן לשון בְּהֵיטִיבוֹ את הנרות (שמות ל, ז). הכונה מאור שבה האירו כלם אור גדול, וקודם היותם לא היו מאירים. וזהו בניינם גלוים ותיקונם אל מציאות מתגלה. וזה שאמר "כד כלול כלא לגויה ולא אתפשט לנחתא לתתא, חסד איהו וכו'". היינו אחר שנתעבו הדברים שם והאירו להתגלות ונתפשטו, ואז משפע החסד משפעת בטבעה לרעים ולטובים, וזהו הנקרא "חסד ולא חייש. ואע"ג דדרגא חד הוא". פי' עם היות שהכל בחינה אחת, כי אותה שהיה טוב היא מעצמה שנעשה חסד, כי במקום שנבנו משם נמשך קיומם, עם כל זאת בערך שני העניינים האלה נקראים ב' שמות אלה. וכן הענין אל השפע, כי בטוב הוא מאיר ומתגלה ונקרא אח"כ חסד, כי משם נשפע לרעים ולטובים כדפירשנו לעיל.

ועתה בזה נתיישב למה אנו צריכים לומר בברכת המזון "טוב" ואח"כ "חסד", וכן בדוד. כי ממעשה בראשית נלמד שצריך אל הגלוי להיות טוב תחלה ואח"כ להיותו חסד, אם כן כשנשאל המזון צריך קודם אל הטוב כדי שיתעבה ויתגלה, ואחר כך שימשך דהיינו חסד שהיא כדין ושלא כדין. והכריח הענין מדוד המלך עליו השלום שאמר אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי וכו' (תהלים כג, ו). ושאל אם דוד היה צרכו אל החסד דהיינו להשפיע כדין ושלא כדין, אם כן למה שאל ממדת הטוב, השתא ומה בחסד אית ליה, טוב אצטריכא ליה? ואם לא היה רוצה ממדת החסד כדי שלא יושפע על האויבים אלא במדת טוב, וסלקא דעתין דטוב היינו מדה בינונית משפיע לטובים, אם כן למה אמר חסד. דחסד אפילו לרעים איהו. אלא מאי אית לך למימר, דטוב היינו מקום שבו מתנהרא השפע או ההויות הויה מתגלית, וחסד הוא השפעתם אחר גלוים. ולכן הוכרח לומר טוב וחסד, טוב כדי להוות השפע וחסד כדי להשפיעו. אם כן אף אנו נאמר כן בברכת המזון, שאנו צריכין להזכיר ב' עניינים האלה, ראשונה "בטובו" דהיינו מקום הויות השפע והטבתו, ואח"כ "בחסד" דהיינו המשכתו לרעים ולטובים. ונמצינו למדים מתוך המאמר הזה כי מדת החסד היא להשפיע לרעים ולטובים כדמוכח מתוך פשטן של דברים. ואין לומר כי בחינת הטוב הוא המשפיע לצדיקים לבד וחסד לרעים ולטובים, מכמה טעמים: ראשונה שאמר "טוב כד כליל כלא בגויה ולא אתפשט לנחתא לתתא". ואם אמת הוא שמדת טוב הוא משפיע לטובים, למה אמר שהוא נקרא טוב כד כליל וכו' ולא אתפשט, הא אתפשט להשפיע לטובים. עוד אמרו "כד נחתא לתתא ועביד טיבו וכו'". נראה שכאשר הוא עושה חסד עם הכל אז מתפשט, וההתפשטות הוצרך לטובים כמו שהוצרך לרעים. אלא ודאי כדקא אמרן שכאשר נקרא טוב אינו משפיע כלל, שהוא עכוב השפע לקבל הויה מתגלית, וחסד הוא בהיותה משפעת, שאז מטבעה להשפיעה לרעים ולטובים. נמצא שמדת החסד כשמה כן הוא משפעת שפעה לרעים ולטובים: