פרדס רמונים ה ב

פרק שני

וז"ל הרשב"י ע"ה בתקונים (תיקוני זהר, תקונא סט, דף קב ע״ב):

"פתחי לי - ביומא קדמאה דאיהו ימינא, דעליה אתמר פותח את ידיך כו', "ידיך" - יודיך - דא יו"ד דאיהו לימינא. אחותי - ביומא תניינא דתמן ה"א. יונתי - ביומא תליתאה דתמן ו'. שראשי נמלא טל - ביומא רביעאה דאיהו כללא דיו"ד ה"א וא"ו דאיהו חושבן ט"ל, ודא גופא וברית דחשבינן חד בחושבן, דאיהו וא"ו דסלקין אח"ד. ו' עילאה - עמודא דאמצעיתא, ו' תתאה - צדיק. א' - אחזי על תרווייהו דאינון חד. קווצותי - אילין שית קצוות דאינון ה"א, שית פירקין דכלילין בתרי שוקין דאינון יום חמישי ויום ששי דעלייהו אתמר שוקיו עמודי שש. רסיסי לילה - דא שכינתא תתאה, כללא דיו"ד ה"א וא"ו ה"א. ואמאי אתקרי לילה? דאיהי ליל שבת, ליל שמורים איהי ודאי ליהו"ה", ע"כ.

והנה הורה במאמר הזה בפירוש היות היסוד סמוך אל תפארת למעלה מנצח והוד, וזה ודאי דוחק גדול והפך דעתו הגדול ברוב המאמרים. ונבאר לשונו ומתוכו יתוקן הכל ב"ה.

פתחי לי וכו' - למעלה מן המאמר הזה ביאר כי התפארת בעל השכינה שהוא הדוד הדופק לפתח חשוקתו. ואמר כי הוא בא כלול משש קצוות שהן ששת ימי בראשית. ועתה הוא מבאר ענין כלולתו בהן וביאורו בכתוב. ואמר כי כונת "פתחי לי" הוא בחסד שהוא הימין, והוא יום ראשון כמפורסם. ומפני שלכאורה אין יחס הפתיחה אל החסד אלא אדרבא שם הקמיצא והסתימא, כענין קמץ שהוא בחסד. ומקרא מלא הוא "וקמץ הכהן". לכן הכריח הענין בפסוק "פותח את ידיך", ומלת "ידיך" ר"ל יודי"ך, דהיינו יו"ד מורה על מציאות הפתיחה היותה במקום היו"ד דהיינו בחסד, בסוד החכמה הנותן משכנה עליה כדפירשו רז"ל (בבא בתרא כה, א) "הרוצה להחכים ידרים". וענין "וקמץ הכהן" יתבאר בשער הנקודות.

אחותי ביומא תניינא - פי' הגבורה שהוא יום שני כמפורסם. ומפני שהוקשה לו כי אין מלת אחותי מורה אל מציאות הגבורה כלל, לכן ביאר ואמר דתמן ה"א. פירוש: כי בגבורה משכן הבינה, היא ה"א ראשונה של שם. ומפני היות מציאות התפארת ע"י הבינה כענין שנתבאר "כונן שמים בתבונה" (משלי ג, יט), ומשם המלכות נקרא ה"א כאשר יתבאר ב"ה, לכן אמר כי אחר שמשכן הבינה שהיא ה' בגבורה ומשם המלכות ה"א, ומשם "כונן שמים בתבונה" שהיא הבינה -- א"כ נמצאו מצד הגבורה בסוד הבינה תפארת ומלכות אחים. ולכן מצד הגבורה קראה אחותו. והנה עתה יתיחס מלת אחותי בסוד הגבורה.

יונתי ביומא תליתאה דתמן וא"ו. פי' היא נקראת יונה מצד התפארת בעצמו שהוא יום ג' כנודע. ולהבין יחס "יונתי" אל התפארת צריכים אנו אל מה שבאר במקום אחר (תיקוני זהר תקונא ו' דף כג) וז"ל: "אימא עלאה מקננא בכרסייא בתלת ספירן עלאין. עמודא דאמצעיתא כליל שית ספירן מקננן במטטרון. אימא תתאה מקננא באופן דאתמר ביה (יחזקאל א, טו) "והנה אופן אחד בארץ". ועוד שכינתא מסטרא דכורסייא אתקריאת נשר, ומסטרא דנער יונה, ומסטרא דאופן צפור" עכ"ל לענייננו.

ולא נטריח עצמנו בבאור המאמר הזה כי יתבאר ביאור רחב בשער אבי"ע. והיוצא לנו מדבריו אל כונתו כי שכינה נקרא "יונה" מסטרא דנער, להיות תפארת כלול משש קצות שוכן שם. ומטעם זה אמר בנדון שלפנינו יונתי מסטרא דיומא תליתאה שהוא התפארת.

ואמר דתמן וא"ו - הכונה לבאר על היותו כולל שש קצות כי הוא הנרצה בוא"ו. ואפשר לומר כי טעם אמרו בגדולה "דתמן יו"ד" ובגבורה "דתמן ה"א" ובתפארת "דתמן וא"ו" - הצעה אל כונתו למטה על פסוק, שאמר (שה"ש ה, ב) שראשי נמלא ט"ל שהוא יומא רביעאה דהיינו יסו"ד, שענין ט"ל הוא כללות יו"ד ה"א וא"ו להורות שהוכרח למנות היסוד סמוך אל גג"ת שהן ט"ל, והוא כי היסוד מלא משפע ט"ל דאיהו יה"ו, גג"ת.

נמלא ט"ל ביומא רביעאה הכונה על יסוד כמו שבארנו. כללא דיו"ד ה"א וא"ו, הכונה כי שם יושפע שפע של שלשה אבות, שהן ג' אותיות יה"ו. והוא נקרא כל ג"כ על שם שהוא כולל הכל. ולזה אמר דאיהו כללא פי' כלל ג' אותיות שהן ג' אבות.

ודא גוף וברית דחשבינן וכו'. הוקשה לו מה שקשה לנו בדברי רב שרירא ז"ל כי היה לו לומר תחלה נצח והוד ואח"כ יסוד ולמה שנה הסדר? לזה תירץ שכיון שגוף וברית שהם תפארת ויסוד הן חשובין כאחד א"כ ראוי לאמרו אחר התפארת. והכונה כי כאשר נאצל התפארת נעלם בתוכו היסוד, והיה היסוד מתגלה קצת במציאות נחמד. ומטעם זה יוצדק עליו אצילות שביעי. ויצדק עליו שהוא תשיעי או עשירי מפני ששם הגיע האצילות והוא היה סוף כל, ונתגלה אחר נצח והוד גלוי עצמי המגלה אותו בעצם ולא במציאות דק כמו שהוא בתפארת. והיינו כדמפרש ואזיל חד בחשבן כו' דסלקין אחד. הכונה התפארת וא"ו והיסוד משך הוא"ו, א"כ שניהן יחד הן וא"ו ועולין אחד כי הן גוף אחד.

ואח"כ פי' עוד ראיה אחת כי הן שני ווי"ן, עלאה ותתאה, וא"ו במילואה הן שני ווי"ן וא' באמצע. הכונה ליחדם שהן אחד וכלם ענין אחד. ואמרנו אחד ליחדם, הכונה לפי שלא יתיחדו שתי מדות שלא יתחדש בין שתיהן מציאות מיוחד המייחדם, ר"ל ענין בחינה אמצעית שבין שתיהן שע"י אותה בחינה מתיחדות וזו הבחי' אמצעית ממנם בעצם. לא מהעליונות לפי שהיא נגלית ממנה, ולא מהתחתונה שהיא נעלמת ממנה. אבל היא בחי' המתמצעת בין שתיהם ונקרא הבחינה הזאת אל"ף מפני שבה כח היחוד ליחד שתי המדות האלה.

ויש לבחינה זו לנו ראייה מספר הזוהר פ' אחרי (ח"ג עד, ב) בענין או"י ו"י הו"י שאמר שם בענין שנסתלק ו' וראש צדיק. יעוין במקומו ויתבאר אלינו בספר אור יקר.

ונחזור לענין המאמר כי מפני שני הטעמים שאמר אין ראוי להפריד היסוד מן התפארת לפיכך ראוי שיהיה התפארת יום שלישי והיסוד אחריו יום רביעי.

קווצותי וכו'. פי' שיש קצוות שהן בנצח והוד. וביארם במ"א בזוהר (ח"א רמא, א) (ויחי דף רמ"א) ואמר שם: "נצח נצחים הוד הודות". והכונה על ג' בחינות אשר בכל א' מהם האמצעי הוא הנצח האמיתי, והשנים הקיצונות נקראו נצחים - הן השתי בחינות הקצוות. הבחינה אשר לנצח מצד החסד והוא בערך מה שמקבלת ממנה והבחינה הג' והיא בערך מה שמשפיע. ואלה השתי בחינות אינם בעצם הנצח אלא בחינת נטפלות אליה. ועצם הנצח היא הבחינה האמצעיות והקיצונות הן נצח במקרה לא בעצם כאמצעיות. וכן על דרך זה בהוד. וכבר בארנו ענין שלש בחינות אלה בשער אם הא"ס הוא הכתר פ"ז יעוין שם.

דעלייהו אתמר שוקיו עמודי שש. הוקשה לו כי כמו שיש נצח נצחים הוד הודות - גם כן יש חסד חסדים גבורה גבורות, כמו שבאר בזוהר פ' ויצא (ח"א קנה, א) בענין שנים עשר שבטי ישראל "וכל אחוריהם ביתה", וא"כ לפי"ז נמצא שכבר ימצא שש קצוות בגדולה וגבורה, לזה אמר כי הקצוות שהן בנצח והוד הם יותר מפורסמים בפסוק באמרו שוקיו עמודי שש.

רסיסי לילה דא שכינתא וכו' - כי היא כוללת כל מה שלמעלה כנודע.

ואמאי אתקרי לילה - אין הכונה לשאול למה נקרא לילה, כי ברור הוא שהיא מדת לילה, ולילה לעולם כנוי אל הדין כמבואר בערכי הכנויים. אמנם כוונת השאלה הוא לפי שמשמעות הפסוק שעתה קול דודה דופק לפתח ביתה להתחבק עם חשוקתו, כנראה שעדיין לא נזדווג עמה. ואנן קיימא לן עפ"י הזוהר שלא נקראת לילה כי אם לאחר קבלתה מהזכר ויחודה עמו. וז"ל בזוהר פרשת בא (ח"א לח, ב): "תנינן כתיב "כי יהיה נערה בתולה". "נער" כתיב. מאי טעמא? משום דכל זמן דלא קבילת זכר אתקריאת נער, מדקבילת דכר אתקרי נערה. אוף הכי ליל עד לא קבילת דכר. ואף על גב דכתיב ביה שמורים, דכר הוה זמין להתחבר עמה. ובשעתא דאתחבר עמה דכר כתיב (שמות יב, מב) "הוא הלילה הזה לה' שמורים". שמורים דכר ונוקבא. ובג"כ כתיב "הוא הלילה הזה" - ובתר דאשתכחו דכר ונוקבא לית לשבחא אלא לדכורא", עכ"ל.

ולכאורה נראה דבר הזה הפך הסברא, כי מן הראוי היה שבעוד שלא קבלה הזכר שנקרא לה לילה להורות על הנקבות, וכאשר קבלה הזכר תקרא ליל המורה זכרות, וכן נער נערה.

אבל הענין יובן במה שארז"ל (סנהדרין כב, א) "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". ועניין עשיית הנקבה כלי הוא ע"י זכר. והאות המורה ענין עשיית הכלי הוא הה"א. ולכן כאשר קבלה הזכר נקראת לילה בה"א, רמז אל היותה עשויה כלי כנקבה לקבל על ידי בעלה. ואז לזכר שיתחבר עמה בעלה ועשאה כלי נקראת לילה.

והענין הוא כי ה"א שבמלכות הוא רמז לג' ווי"ן שהן חסד דין רחמים. ויש חלוק גדול בין ה"א עלאה לה"א תתאה, כי ג' ווי"ן שבה"א תתאה הן נצח הוד יסוד, וג' ווי"ן שבה"א עלאה הן גדולה גבורה תפארת. והיחוד תפארת עם המלכות על ידי האבר הקדוש שהוא היסוד ותרין ביעין דדכורא שהן נצח והוד. והנה בעוד שלא קבלה הזכר שהוא המשלח אליה הדורון להתקשט בג' ווי"ן אלה כדי שיהיה בה משכן עליה בעת הזווג נקראת 'ליל' או 'נער' או 'צדק' וכיוצא בהן המורה שעדיין לא קבלה עליה אור הזכר והיא חסרת הקשוט שהיא הה"א שהן שלשה ווין. אבל כאשר קבלה עליה אבר הזכר אז מאירים בה שלשה אורות אלו שהם נצח הוד יסוד ומצטיירים בה קשוטים נאים והם צורת ה"א שהיא שלשה ווי"ן כזה ה. ואין הכונה כד קבילת עלה דכורא שיתייחד יחוד הזווג ממש, אלא ההזמנה וההכנה אל הזווג הוא ענין קבלת עליה דכורא הנזכר הנה. דהיינו שדוכין וארוסין שקבלה עליה שם הבעל. והיינו קבלתה קודם הזווג מן הימין ומן השמאל בסוד "שמאלו תחת לראשי" (שה"ש ב, ו) כמו שנרחיב הביאור בשער מהות וההנהגה ובשער פרטי השמות. ואז בציור צורת הה"א דהיינו ג' ווי"ן נעשית ודאי כלי דהיינו בית קבול לקבל מציאות שלש הספירות בעצמן שהן נצח הוד יסוד שהן שוכנים בעת הזווג בה ממש במציאות הה"א שהיא מציאות שלשה ווי"ן שבה כדפי'.

ועתה לפי"ז הוקשה לו כי היה לו לומר "קווצותי רסיסי ליל" כאשר אמרנו שעדיין לא נזדווג עמה. לזה תקן ואמר "דאיהי ליל שבת ליל שמורים", הכונה כי הוא ליל שבת שהוא זמן עונתה, וליל שמורים שהכונה שמורה לבעלה לה' וא"כ כיון שהיא לפתח תקוה ראוי שתקרא לילה כיון שכבר הגיע זמנה והיא מקושטת, כי אין מלת לילה רמז אל יחוד ממש ויחוד עצמי. אמנם לילה פירושו ליל ה', דהיינו ליל שהיא המלכות בסוד תוקף הדין נעשה כבר לילה, שפי' שהאיר אותה הזכר וקשט אותה בסוד הה"א שהם חסד דין רחמים, לבן אדום ירוק, סוד ג' ווי"ן הנזכרים לעיל.

ולפי האמת כי זה אינו יחוד אלא קישוט, כי על ג' גוונים אלו פירשו בענין הקשת בפ' נח (ח"א טז, א) "וראיתיה לזכור ברית עולם", וראיתיה - ככלה המתקשטת לבעלה בגוונין ואז לזכור ברית דהוא היחוד. הרי בפירוש שמציאות אור הה"א, שהיא ג' גוונים ואלו הג' ווי"ן, אינם אלא קישוט. ואעפ"י שאמר "מדקבילת עלה דכורא אתקריאת נערה". לפי שאין גוונין אלו אליה אלא מצד הזכר כדפי'. ולא מפני שיהיה אז ממש יחוד שלם, כי א"כ היה ראוי שתקרא בשם הזכר או מלה המורה בעצם על הזכר לא לילה ונערה שלפי האמת עיקר הה"א בנקבה אלא ודאי כדפירשנו שאין עיקר היחוד בענין זה. ועקרו הוא אחד, שהוא נקרא לילה שהוא הקישוט, והיותה נקרא לילה הרמז אל קשוטיה והיא יושבת ומצפה לחתנה מתי יבא החדרה להתיחד.

וזה שאמר "ליל שמורים הוא ודאי לה'" פירוש, כי היותה נקרא לילה פירוש ליל הממתנת לבעלה, שאינה חסר הקישוט אלא מצפה לבעלה. וענין הכתוב "ליל שמורים הוא לה' הוא הלילה הזה לה'". פי' ליל שמורים וכו' שהוא ענין היותה יושבת ומצפה, שזהו לשון שמורים הוא הלילה וכו'. ונמצא כי לילה בה"א וליל שמורים הוא לה' הכל ענין אחד. וזה שבאר הכתוב ליל שמורים הוא ליהוה הוא הלילה וכו'. ואמרו רסיסי לילה הכונה כל אלו האיברים שהם הימים מלאים שפע ורב טוב שהן טפת הזרע הראוי ללילה, ואחר כך "פתחי לי וכו'" ע"כ.

והנה נשלמה כונתינו במאמר הזה, ונתבאר בו כי כבר יוצדק היות היסוד אחר התפארת קודם אל נצח והוד וזה במקרה לא בטבע כי היותו מורגל הוא תשיעי. וטעם שנוי המנהג במאמר הזה באר הרשב"י ע"ה בלשונו באמרו גוף וברית חשבינן חד, וכיון שכוונת הכתוב לענין היחוד והזווג, לכן יחד התפארת והיסוד שהן גוף וברית המתיחדים יחד אל הזווג.

וכבר נוכל לדקדק קצת מזה מדברי הגאון באמרו "אצילות שביעי ברית עולם והסי' צדק יקראהו לרגליו". וכי נעלם מהגאון שהיסוד נקרא יסוד? ומקרא מלא הוא "וצדיק יסוד עולם"?! אלא הכונה לבאר יחוד המלכות עם יסוד שהיא הנקרא 'צדק', אחוזה ברגלו של היסוד להיותה מתחברת אל התפארת. ולכן הקדימו להורות אל מציאותו הקדום אל הנצחים.

ואל מציאותו אחר הנצחים כוון באמרו "אצילות ששי עמוד האמצעי והסימן "הן אמת חפצת בטוחות"". וכי נתעלם מהגאון הפסוק "תתן אמת ליעקב" כי הוא היותר מפורסם? אלא לבאר לנו איך הוא מיוחד אל הטוחות שהן נצח והוד, וכוונת הכתוב: "הן אמת" - שהוא תפארת, "חפצת" - משפיע חפץ ושובע, "בטוחות" - שהן נצח והוד. וגדול כח הגאון שכוון לבאר לנו שני ענינים בדבור אחד. והנה נתבאר ענין הקדימה. ועוד נדבר בפרקים הבאים.

וכלל הדברים הוא כי האצילות הוא נאצל אחד לאחד. כי כתר האציל חכמה, וחכמה האציל וכו' עד אצילות המלכות. והיא סברה נכונה ומוסכמת מן הכתובים ומן הסברא ומדברי התנא הקדוש הרשב"י ומדברי הגאון: