פרדס רמונים ב ז

פרק שביעי:

אחר שזיכנו האל בפרקים הקודמים ופירשנו בטעם האצילות דבר נאה ומתקבל והעמדנו אותו בדברי רז"ל - רצוננו בפרק זה להאריך הענין ולהרחיבו בזה בע"ה באופן יאורו עיני המעיין בענין הזה.

וקודם שנבא בביאור ענין זה נשאל שאלה אחת אשר בה נבוכו קצת מחוקרי החכמה, והוא: אם יש יכולת באין סוף ממ"ה הקב"ה להאציל י׳ ספירות זולת אלה אם לאו ח"ו? והנה ראוי שנחקור אם יכול - מאחר שמדת טובו להשפיע אל זולתו - למה לא האציל אפי' אלף אלפי אלפים כיון שהוא באפשריות ביכולתו ויאציל כמה פעמים י"ס וכמה עולמות כדרך שהמציא העה"ז?

ולכאורה השאלה הזאת תבהיל עיני המשכיל וישתומם עליה. והאמת כי השאלה הזאת היא שאלה פתיות גדול ומרוב סכלות שאל השואל השאלה הזאת. והטעם - שנאמר אל השואל שאלה הזאת כי לא נמנע שאלתו מג' דברים.

או שישאל שיהיו הספירות השניות שוה אל הספירות האמיתיות האצולות, ר"ל כתר שוה אל הכתר, חכמה שוה אל חכמה, בינה שוה אל הבינה וכן כולם.
או שיהיו גדולים מהם - ר"ל דקים מהם.
או שיהיו קטנים מהם ומתגלים.

ועתה ג' בחינות אלה אי אפשר להיות מפני שהספירות דקות תכלית הדקות, ר"ל רוחניות תכלית הרוחניות, פשוטות מגוף וגשמי ומשיגיו, כמו שבארנו וכמו שנבאר בשער השערים. ואחר שאמת הענין הזה שאינם גופים — א"כ אי אפשר להיות נבדלים מהמאציל ולהיותם נכנסים במנין העשר אם לא בדרך עלה ועלול - ר"ל המאציל עילה אל הנאצלים. הרי הבדל בינו ובין נאצליו, וזולת הבדלים אחרים שאין לנו עתה עסק בביאורם.

והנה הכתר נבדל מהחכמה במה שהחכמה עלולה מהכתר והכתר עילה אל החכמה. וכן הוא הבדלם זו מזו עד המדריגה התחתונה; כי זולת עניין זה אין להם הבדל ליכנס במספר עשר (כי מה שאינו גוף לא יחלק לחלקים כמו שנאריך בענין הזה בשער סדר עמידתן בס"ד). ועתה כאשר יאמר השואל שיהיו עשר ספירות האחרות שוות לאלו נשיבהו שאי אפשר, כי אחר ששוה הכתר אל הכתר אי אפשר להיות שני כתרים, שאם כן במה יבדלו להיותם שנים? א"כ אי אפשר להיות נאצל מהמאציל האחד המיוחד אלא נאצל אחד, כי שנים אי אפשר מפני שאין ביניהם להבדל כי שניהם עלולים מהעילה הראשונה דאל"כ אינם רוחניים ואם הם רוחניים א"א להיותם שנים. א"כ הוכרח שלא יהיה נאצל מן המאציל אלא נאצל אחד. ועל דרך זה נשיב אל החכמה עם החכמה, וכן לכל ספירות, עד שנכריח שאי אפשר להיות זולת י"ס אלה.

ולא יפול השאלה הזאת שא"כ ח"ו אין כח במאציל להאציל שני כתרים עלולים ממנו שוים ושיהיו נבדלים זה מזה עם היותם שוים. כי זה פתיות. כי אין הענין זה מפני חסרון ותשות היכולת ח"ו לא במאציל ולא בנאצלים - אלא אדרבא הוא שבחם. כי כדי שיהיו נבדלים צריכים הם לרדת אל פחיתות הגוף הנחלק לחלקים ואין זה ראוי. כי מגדולת העבד גדולת האדון נודעת, ומשלמותו הוא להשלים אל זולתו.

ואין לשאול כי אדרבה נדע ונכיר מעלתו כי מבלי גוף יגשימהו, ומהיותו פשוט ובלתי בעל גשם כנודע ימציא הגוף והגשמות ויאציל שני כתרים ויהיו גשמיים. כי לזה נשיבך שהרי ברא הרבה מסוג זה והם המלאכים שהם גשמיים לפי האמת, עם היות שגשמותם דק כגשמות האש ויותר דק ממנו כמו שנתבאר בשער היכלות.

וגם אין לשאול כי יטביע ברוחניות שעם היותו דק ורוחני יחלק לחלקים — כי ענין זה יהיה הגרעון ברוחניות; כי עיקר שלמותו באחדותו והיותו בלתי מתחלק. והמשל בזה כי לא ישאל השואל אם יש כח במלך להיות עבד ואחר שאין בו יכולת העבד נמצא העבד משובח ממנו. שאדרבה יש ויש, אבל אם יעשה זה יהיה פחיתות וגירעון בכתר המלכות, וכבוד המלך הוא להרחיק עצמו מכל מיני עבודת העבדים. וכן הדבר במאציל ובנאצלים. כי זה משבח המאציל להטביע בנאצלים כח חותמו להיותם פשוטים בלתי מורכבים ורחוקים מהגשמות ומכל מקריו.

והנה כי הכרחנו כי להיות שוים אי אפשר. ועתה נאמר כי ג"כ לשאול שיהיו גדולים מאלו — לא צדקה שאלתו ולא אמת בדבריו. שהרי אין הבדל בין המאציל והנאצל אלא הבדל מה שבין עילה ועלול, וכל מה שאפשר להיות הנאצל קרוב אל המאציל נתקרב הכתר עד שלא נשאר מקום לומר שיהיה נאצל בין הכתר והמאציל אלא שזו עלה וזו עלול וזה חיוב ירידתו ממעלת המאציל עם היות שהוא רבה עד לאין תכלית כי הוא חשוך לפני מאצילו, כדפי' הרשב"י ע"ה בתיקונים. ואין מקום לשאול למה לא האציל הא"ס את הכתר שוה לו ממש כיון שאין חסר כח. לפי שהאמת שא"א להיות הנאצל שוה למאציל. וזה אינו מפני חסרון המאציל אלא מפני תכונת הנאצל. לפי שאחר שהוא נאצל הוא עלול מעילתו ועילתו למעלה ממנו קדימת מה בכמה עניינים שא"א לעלול א' להשיג את עילתו וא"כ יוכרח ממנו היותו נאצל ועלול לרדת מאת פני אדוניו כהבדל שבין עילה לעלול וזה גרם לו חסרונו שהוא נאצל ועלול ועילה ראשונה קודמת אליו.

ואם כן נשללה בזה ג"כ השאלה לומר שיהיה גדול אותו הכתר מהכתר הזה אחר שהכתר הזה הוא יותר גדול שאפשר בחק הנאצלים. וג"כ לומר שיהיה פחות מזה אי אפשר שהרי כבר יש פחות ממנו שהוא החכמה, ומה שתעלה על החכמה הוא הכתר - ר"ל מאחר שהחכמה עלולה מהכתר, ואינה יורדת מהכתר אלא מה שבין עלה לעלול - הרי א"א לשאול שיהיה נאצל אחר בין החכמה והכתר. שהרי הנאצל הזה -- שוה אל הכתר אי אפשר לו להיות, ולא שוה אל החכמה מן הטעם שבארנו. בין הכתר והחכמה אי אפשר, מפני שהכתר והחכמה הם עילה ועלול, ואין ביניהם הבדל שתוכל לסבול עלול קודם אל החכמה ומאוחר אל הכתר, אם לא שתרד החכמה אל מקום הבינה דהיינו עלול השלישי, וא"כ היינו חכמה ובינה. ובזה נסתלקו כל השאלות מכל וכל.

והנה עתה נבאר במה שהתעוררנו על ענין שלש בחינות שבכל ספירה שנאריך בהם בשערים הבאים בעה"ו והם אלו. כי לכל ספירה וספירה הם ג' בחינות.

א' בחינתה בערך הנאצל ממנה,
ב' בערך עצמה,
ג' בערך מאצילה.

והענין הוא כי בכתר עצמו בהיות שהוא נאצל מאת המאציל אשר הוא מאציל ולא נאצל, אשר אריכות הדבור בו ודאי אסור והאל יכפר במה שהארכנו בו עד עתה. וא"כ בחכמה הנאצלת מהכתר הוכרח היות בה בחינה המשתוה - ר"ל קורבה המתייחדת במאצילה שהוא הכתר אשר לא יבדל ביניהם כלל, ואחר זה תרד היא בעצמה ויבדל מעצמה אל עצמה עד הגיעה להיותה עילת הבינה העלולה ממנה. והנה בה בעצמה יוכרח היות בה בחינת מעילה לעלול שתעלה מבחי' לבחי' עד מעלה מעלה.

והמשל בזה הבחינה המשתוה אל הכתר היא העילה אל בחינת עצמותה, ובחינת עצמותה היא עילה אל המשתוה אל הבינה. [וכן בכל בחי' ובחי' תהיינה ג' בחינות אלו עצמם מעס"ר]. ובין כל שתי בחינות יוכרחו עוד ג' בחי' והם בחי' המשתוה הבחי' הראשונה אל הכתר והבחינה עצמה והבחי' המשתוה אותה אל עצמותה.

ונצייר צורה גופניות שמתוכה יעלה השכל אל הרוחני, כאלו נצייר ראש תור והוא המשולש המשוך הזה. והנה המשולש הזה הוא משפע ויורד ומצד עליונו מתרחב הוא משל אל הנאצלים שכל עוד שיתקרבו אל מקורם הם מתעלים ומתרחבים. לא רוחב גבוליי גשמיי אלא רוחב בדקות ורוחניות.

והנה כאשר יסתכל המעיין היטיב ימצא כי עליון שבכתר הוא רחב ומשפע ומצר והולך עד שיגיע רחבו להשתוות אל רוחב החכמה. ואפילו במקום שווי הכתר והחכמה יש הבדל רב שכן הוכרח מצד המשפיע המשפע ויורד שאין מצב לירידתו כי כל שיתרחק מהפנים העליונים יתגלה הנאצל ויסתבב ממסובבו העליון ממנו והיינו עילה ועלול למי שעיני שכל לו וחננו ה' דעה.

וזהו סוד כל אחד כלול מעשר וסוד ירידת המדריגות בעצמות הספי' בעצמה. כי כתר שבכתר הוא הצד המתקרב אל המאציל, ומלכות שבכתר הוא הצד המתקרב אל החכמה, וכתר שבחכמה הוא עלול ממלכות שבכתר. וכל זה ניכר מתוך הצורה שציירנו; כי הצר שבכתר הוא עילה אל הרחב שבחכמה, וכן הכתר שבחכמה הוא הצד המתקרב אל הכתר. ומלכות שבחכמה הוא הצד המתקרב אל הבינה, וכתר שבבינה הוא עלול ממלכות שבחכמה.

ובדמיון זה ג"כ צ"ל כי כל חלק וחלק כלול מעשר ספירות ג"כ, מפני שאין מצב אל האור אלא מתרחק ויורד, וכל נקודה ונקודה וכל חלק וחלק - עילה לנקודה שלמטה ממנו ועלול מהנקודה שלמעלה ממנו. והוא ראה בחכמתו שאם לא ירד הכתר בעצמו עשר מעלות אי אפשר להיות החכמה נאצלת ממנו כלל ועיקר. וכן אם לא היתה החכמה יורדת עשר מעלות לא היה באפשרות הבינה להתאצל ממנה. וכן לכל הספירות וכן לכל החלקים והנקודות.

וזה הדין וזה הטעם לאבי"ע. כי באצילות יש אבי"ע, ובבריאה יש אבי"ע, וביצירה אבי"ע, ובעשיה אבי"ע. כי ענין אבי"ע הם כללות כל הנבדלים; מן המחויב הראשון א"ס ממ"ה הקב"ה מן הכתר, עד הנקודה האמצעית שבטבור הארץ. והם מיני ירידתם בד' מדרגות. וכן כל אחד מהם כאשר נבא לחלקם - נחלקם לד' מדרגות. וכן כל מדרגה ומדרגה לארבע מדרגות; אלא שהד' של אצילות הם דקות כל כך עד שעשייה שבאצילות סיבה ועילה אל אצילות שבבריאה, וכן עשיה שבבריאה היא סיבה ועילה אל אצילות שביצירה. וכן על הסדר הזה כל המדרגות וכל החלקים עד שנמצא המציאות כמנורה של פרקים מתיחדים ומתחבקים איש באחיו כמבואר.

ואחר שהתעוררנו בזה, רצוני בדבר זה להתעורר על שאלת מנין העשר ששאלנו בפרקים הקודמים ידוע כי כל עלול מוקף מעילתו, והעילה מקיף העלול כאשר נאריך בשער סדר עמידתן בס"ד. ועתה נצייר צורה גופנית והיא עגול בתוך עגול כזה [ציור] עד שהריוח לא יעבור בין הגלגלים האלה .

ועתה הישאל השואל למה המצייר הזה לא צייר בתוך העגולים האלה יותר עגולים אחרים — הלא ודאי נקהה את שניו ונאמר לו כי רוח אסף בחפניו, כי אי אפשר להיות עוד תוספות על חשבון עגולים אחר שהם יורדים איש מאת אחיו כנקודה, ואי אפשר במציאות להיות עוד עגול בתוך העגולה הגדולה המקפת את כולם בתוכה.

והנה מן הצורה הגופניות נעלה שכלנו אל הרוחניות אשר אנו בביאורה. ידוע כי הספירות הם יורדים איש מאת אחיו כהבדל שבין עלה ועלול, ולכן הם זו בתוך זו - עלול מוקף מעילה כדמיון העגולים האלה שהגדול מקיף הקטן ממנו שהוא העלול. ולכן הכתר הוא מקיף אל החכמה והוא עילתו, וחכמה יורדת מהכתר כערך מה שבין עילה ועלול, והחכמה עילה אל הבינה. והרי בינה יורדת מהחכמה מדרגה א' ויורדת מאת הכתר ב' מדרגות — שהיא עלולה מזאת העלולה ממנה. ועל דרך זה ירידת המדרגות עד המלכות. והנה המלכות הוא סוף לאצילות וראש לבריאה, והיא לבריאה כערך הא"ס לאצילות. והמדרגה האחרונה שבבריאה אל היצירה כערך המלכות אל הבריאה. וזהו סדרם עד בואם אל הגלגלים דרך מעלות הנעלמות ונסתרות לנו ונגלות אל הבקיאים במעשה בראשית ובמעשה מרכבה.

והנה אין הבדל בין המלכות והבריאה אלא כהבדל שבין עלה ועלול. וברדת מן המדרגה האחרונה שבאצילות הוכרח היות תחלת הבריאה (שהיא המדרגה המתייחדת באצילות) כיחוד העלול אל העילתו. וכן מבריאה אל יצירה. וכן מיצירה אל עשייה עד הגלגלים.

והנה סדר הגלגלים — התוכנים חשוכי עינים דמו שהגלגל סמוך לחברו עד שריוח לא יעבור ביניהם. ואין זאת סברת בעלי התורה הרואים באור עולם; אלא שבין רקיע לרקיע מהלך ת"ק שנה. ועם היות האויר זה ביניהם עכ"ז הענין מורה על שווי הבריאה וההכרח' ושא"א להיות בין גלגל לגלגל פחות מזה עד רדת הענין אל יסוד האש, ויסוד האש מתאחד ביסוד הרוח, ויסוד הרוח מתאחד ביסוד המים, ויסוד המים מתאחד ביסוד העפר. זה למעלה מזה ואין ריוח ביניהם.

ועתה מי ישום פה לאדם לשאול יהיה עוד כך וכך מדרגות? או יפחות מהם כך וכך? או למה לא ברא העולם יותר גדול מזה או קטן ממנו? — כי כל זה הוא פתיות גדול ליודעי סדר המדרגות. ותכונת העולם הוא על מציאות היותר משובח שאפשר בסדר המדרגות — מהעליונה שאפשר במציאות עד התחתונה שאפשר במציאות; אם בגבול, אם בתכלית, אם בגשמות. והנה אם לא היה בינו ובין העולם סדר הספירות אי אפשר לעולם מפני פחיתותו להיותו מתנהג ע"י האין סוף אם לא שיעלה העולם במדרגות הרוחניות שהם הספירות ולענין זה כבר האציל הספירות. ואין זו הכוונה אלא לגלות האצילות והאלקות ולא להעלימו. וגלוייו הוא ע"י ירידות המדרגות להבחינה התחתונה שהם עתה. שהרי אפי' הארץ הלזו העבה והגסה עד טיבורה יש לה מדרגה אחר מדרגה עד ז' ארצות כמו שנבאר קצת בזה בסדר עמידתן בע"ה. הפך סברת הפתאים התוכניים כי דמו לתת מדת הארץ ואמרו שקו בן כ"ב אלף מיל יסוב אותו סביב, ואילו תוקדר הארץ יהיה עובר אל עבר פניה התחתונים בעובי ז' אלף מיל ושל"ג ושליש מיל. והמה בחשך יתהלכו למו. הנה לנו בענין הזה תורה מקובלת ומעשה רב כאשר נכתוב בשם הזוהר בשער הנזכר.

ונחזור לענייננו שאם היה העולם נברא בלי אמצעיות — בזולת שאי אפשר מן הטעם שפירשנו — הנה זה יהיה העלם האלקות כשנבא לדעת גדולתו מתוך הנהגתו, הלא נאמין שהוא יתעלה מעולמו מה שבין העילה לעילתו לפי האמת. ולכן שלא להעלים אלוהותו - האציל המדרגות אל הדרך שפירשתי. כי כאשר נראה עתה בכתר יתברך ויתעלה, ונעלה עליו עילתו האין סוף ממ"ה - כמה יתגדל שמו בעיני כל ברואיו.

והנה נשלם פרק המפואר ונכלל השער הזה. ואחרי אשר עד כה ברכנו ה' ועזרנו בכל הדרך אשר דרכנו, נוסעים אנחנו אל המקום אשר ידענו והוא לחקור אם הא"ס הוא הכתר בסייעתא דשמיא: