פסק דין עע"ם 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שלום שגיא

טקסט הכותרת טקסט הכותרת
ערכאה בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים
מספר תיק עע"ם 1758/10
בפני כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט ע' פוגלמן
המערערת לשכת עורכי הדין בישראל
נגד
המשיב שלום שגיא
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו, בעת"מ 2622-07, מיום 3.2.2010, שניתן על יד כב' סגן הנשיא, השופט ד"ר ע' מודריק
תאריך הישיבה: כ"ט באייר התשע"א (2.6.11)
בשם המערער: עו"ד משה עליאש
בשם המשיב: עו"ד דרור נאור

פסק דין עריכה

השופט ע' פוגלמן:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו בעת"מ 2622-07 (כבוד סגן הנשיא, השופט ד"ר ע' מודריק) מיום 3.2.2010, שבמסגרתו התקבלה עתירה שהגיש המשיב נגד החלטת הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (להלן: הוועד המרכזי) שלא לקבלו כחבר בלשכה.

רקע עובדתי ודיוני

  1. בשנת 2007 סיים המשיב את התמחותו ועבר בהצלחה את בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין, בכתב ובעל-פה. עוד קודם לבחינת ההתמחות, ביום 2.9.2007, הודיעה לו ועדת האתיקה על תלונה שהגישו נגדו בעליהן של חברות שהעסיקוהו בעבר במשך תקופה ארוכה. בתלונה פורטו מעשי מרמה המיוחסים למשיב שהתבררו באותה עת לפני בית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת הליכי כינוס נכסים של החברות. המשיב השיב לתלונה ואף הופיע לפני ועדת המתמחים של הלשכה. ביום 12.12.2007, זמן קצר לפני טקס ההסמכה שבו אמור היה לקבל את רישיון עריכת הדין, קיבל המשיב מכתב מהמערערת שבו נכתב כי הוועד המרכזי החליט שכל עוד תלויות ועומדות נגדו תלונות שטרם התבררו עד תומן, הוא לא יתקבל כחבר בלשכה, אך יוכל לחדש את בקשתו להתקבל כחבר לאחר מתן פסק הדין או בהתקיים שינוי מהותי אחר בנסיבות (להלן: ההחלטה הראשונה).
  2. נגד החלטה זו של הוועד המרכזי הגיש המשיב עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו. בד בבד, הוגשה נגד המשיב תלונה למשטרת ישראל בגין המעשים המפורטים בתלונה שהוגשה ללשכת עורכי הדין. בעקבות החלטה של בית המשפט לעניינים מינהליים, התנהל הליך נוסף בפני מוסדות הלשכה, שבמסגרתו זומן המשיב לשימוע בפני ועדת ההתמחות הארצית. בעקבות הדיון בוועדת ההתמחות ושמיעת גרסתו של המשיב, המליצה הוועדה שלא לאשר את קבלתו ללשכה עד למתן פסק הדין בעניינו בבית המשפט המחוזי בחיפה. עוד נכתב בהמלצה כי מתצהירו של המשיב שהוגש במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, עולה כי הוא הודה בכמה עובדות וביניהן כי החזיק בחשבונו האישי סכום של כ-500,000 ש"ח מכספי החברה. בעקבות האמור, הודיע סמנכ"ל לשכת עורכי הדין למשיב ביום 13.4.2008, כי הוועד המרכזי החליט, פעם נוספת, לקבל את המלצתה של ועדת ההתמחות, ולא לאשר לעת הזו את בקשתו להתקבל כחבר בלשכה (להלן: ההחלטה השנייה). ביום 6.5.2008, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק כינוס הנכסים (בש"א 3369/05, כבוד הנשיאה, השופטת ב' גילאור). בפסק הדין נקבע, בין היתר כי המשיב ניצל את מעמדו בחברה שבה עבד על מנת לקחת לכיסו כספים השייכים לה, תוך הסוואת מעשיו וזיוף רישומים בדוחות הכספיים של החברה. המשיב חויב להחזיר לקופת הכינוס סכום של יותר מארבעה מיליוני ש"ח (להלן: פסק דינו של בית המשפט המחוזי).
  3. ביום 3.2.2010 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים את עתירת המשיב והורה למערערת להסמיכו כעורך דין בהקדם האפשרי. בפן הדיוני קבע בית המשפט, בין היתר כי ההחלטה השנייה של הוועד המרכזי התקבלה ללא שמיעת עמדת המשיב בעל-פה או בכתב, ולכן לא ניתנה לו זכות הטיעון שלה הוא זכאי בנסיבות העניין. בית המשפט הוסיף וקבע כי החלטתו של הוועד המרכזי שגויה גם לגופם של דברים. לפי קביעתו, החלטת הוועד המרכזי המונעת מהמשיב להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין ולעסוק במקצוע, צריכה להיות מבוססת על ראיות מינהליות בעלות משקל רב, העומדות באמת המידה של "ראיה ברורה, חד-משמעית ומשכנעת". נוכח קביעה זו, פסק בית המשפט כי לפני הוועד המרכזי לא הוצגו ראיות שעומדות באמת מידה מחמירה זו שכן פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה ניתן בהתאם לרמת ההוכחה הפחותה הנדרשת בהליך אזרחי. לפיכך, קבע בית המשפט כי ממצאי בית המשפט המחוזי בחיפה אינם בבחינת "עובדות אחרות" שעליהן ניתן לבסס החלטה בדבר דחיית בקשתו של המשיב להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין. עוד קבע בית המשפט כי כל עוד לא הוגש כתב אישום נגד המשיב ומדובר בחקירה משטרתית בלבד, לא ניתן ליישם את ההלכה הקובעת כי ניתן לעכב את הסמכתו של אדם כעורך-דין עד לקבלת תוצאותיו של ההליך הפלילי המתנהל בעניינו.
  4. על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים הגישה המערערת ערעור לבית משפט זה, הוא הערעור שלפנינו.
  5. לאחר שמיעת הצדדים בבית משפט זה, הוחלט ביום 16.6.2010 (השופטות א' פרוקצ'יה, ע' ארבל וא' חיות), כי הוועד המרכזי ישוב וידון בעניינו של המשיב; וזאת כיוון שלא קוים כל דיון בעניינו לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. בהחלטה נקבע כי הוועד המרכזי לא יהיה כבול לקביעותיו של בית המשפט לעניינים מינהליים, הן במישור העובדתי, הן במישור העקרוני. עוד נקבע כי למשיב תינתן זכות טיעון בעל-פה לפני הוועד המרכזי בטרם קבלת ההחלטה בעניינו.
  6. בעקבות החלטה זו, דן הוועד המרכזי בעניינו של המשיב פעם נוספת, וביום 2.1.2011 קיבל החלטה (שלישית) בעניינו. בגדר כך, הוחלט לאשר את המלצת ועדת ההתמחות שלפיה אין לקבל את המשיב ללשכה עד לסיום החקירה הפלילית המתנהלת בעניינו (להלן: "ההחלטה השלישית" או "ההחלטה"). המלצה זו מבוססת על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי בחיפה, על הודאותיו של המשיב בתצהיר שהגיש לבית המשפט וכן על כך שמתקיימת חקירה פלילית בעניינו, וטרם הוחלט אם להגיש נגדו כתב אישום. עוד נכתב בהמלצה שאם אמנם יוגש כתב אישום נגד המשיב בגין העובדות המפורטות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, ואם יורשע, הרי שמדובר בעבירות שיש עימן קלון, המצדיקות את דחיית בקשתו להתקבל כחבר בלשכה.
  7. להשלמת התמונה יצוין כי המשיב הגיש לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אך משך את ערעורו לאחר שהצדדים הגיעו לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין. לפי הסכם הפשרה, יעביר המשיב לקופת הכינוס של החברות קופות גמל שהיו רשומות על שמו, בסכום של למעלה ממיליון ש"ח (ע"א 7502/08 שלום נ' עו"ד שי גרנות – כונס נכסים קבוע (לא פורסם, 16.2.2010)).
  8. ביום 2.6.2011 קיימנו דיון משלים בעתירה שלפנינו, שבמסגרתו הסכימו הצדדים, מטעמים של ייעול הדיון כי במסגרת פסק דין זה תעמוד לביקורתנו ההחלטה השלישית והאחרונה של הוועד המרכזי, על אף שניתנה לאחר פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים.

טענות הצדדים עריכה

  1. לטענת המערערת, שגה בית המשפט לעניינים מינהליים בכך שקבע כי על מנת להוכיח "עובדות אחרות" לצורך החלטה בדבר דחיית מועמדותו של אדם ללשכת עורכי הדין, בהתאם לסעיף 44(א)(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין), יש צורך בהוכחה ברמה הנדרשת בהליך הפלילי. לדבריה, אין מניעה להסתמך על הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כראיות מינהליות תקפות ורלבנטיות. עוד טוענת המערערת כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי מקבלות משנה תוקף שעה שהפכו לחלוטות. בצד זה, גורסת היא כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים בכך שקבע כי אין לעכב את קבלתו של המשיב ללשכת עורכי הדין עד לסיום החקירה המשטרתית בעניינו. לבסוף, מציינת המערערת כי המשיב נמצא חייב בביצוע מעשים חמורים של ניצול מעמדו בחברה שבה עבד לצורך הפקת רווחים אישיים אגב עריכת רישומים כוזבים והשמדת נתונים, וכי בית המשפט המחוזי בחיפה התרשם כי הוא אדם ערמומי ושקרן. בנסיבות אלה גורסת המערערת כי היא רשאית ואף חייבת לסרב לקבל את המשיב כחבר בלשכה על מנת לשמור על רמתו של מקצוע עריכת הדין וטוהרו, לא כל שכן שרשאית היא לעכב את קבלתו עד להחלטת הערכאות המשפטיות בעניינו.
  2. מנגד, סומך המשיב ידיו על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ועל נימוקיו. לטענת המשיב, המערערת לא העלתה כל טעם שיש בו כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה בפסק הדין. לטענתו, צדק בית המשפט קמא בכך שקבע כי לא ניתן להסתפק בממצאים שנקבעו בהליך אזרחי לצורך הסירוב לקבלו כחבר בלשכת עורכי הדין שכן לצורך כך נדרשת הצגתן של ראיות מינהליות שמשקלן גבוה, "שווה ערך לעבירה פלילית שבנסיבותיה יש קלון". עוד טוען המשיב כי עצם העובדה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי הפך חלוט אינה משנה את העוצמה הראייתית של הממצאים שנקבעו בו, ויש לזקוף לזכותו את העובדה ששילם את חובו במסגרת הסדר הפשרה. עוד טוען המשיב כי אין בעצם קיומה של חקירה משטרתית בעניינו כדי להצדיק את הסירוב לקבלו כחבר בלשכה במשך תקופה ארוכה, כך בפרט משטרם הוגש נגדו כתב אישום פלילי. לבסוף טוען המשיב כי החלטת המערערת שלא לקבלו כחבר פוגעת בזכותו החוקתית לחופש העיסוק באופן לא מידתי, זאת, בין היתר לנוכח העובדה כי לא ניתן לדעת מתי, אם בכלל, יוגש כתב אישום נגדו.

בתגובתו להודעת המערערת בדבר החלטת הוועד המרכזי נושא דיוננו, טוען המשיב כי ההחלטה עומדת בסתירה לאמור בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ולא צוינה בה כל נסיבה חדשה או טיעון חדש שיצדיקו סטייה זו. עוד טוען המשיב כי הזמן הרב שעבר מאז ביקש להתקבל כחבר וְעד להחלטה זו, שבמהלכו אין הוא יכול להתפרנס מעבודה כעורך דין, מוסיף לחוסר המידתיות שבהחלטה.

דיון עריכה

המסגרת הנורמטיבית עריכה

  1. חוק לשכת עורכי הדין קובע כי אחד מתפקידי הלשכה הוא להסמיך עורכי דין חדשים שעמדו בתנאים מסוימים המפורטים בחוק, באמצעות קבלתם ללשכה (סעיף 2(2) לחוק). בהתאם לאמור בחוק, רשאית הלשכה בהתקיים תנאים מסוימים, שלא לקבל מועמד כחבר בה על אף שעמד בדרישות הכשירות:

"44. (א) הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לקבלו כחבר הלשכה, על אף כשירותו – (1) אם המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש בה, בנסיבות הענין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאור הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין; (2) אם נתגלו עובדות אחרות – בין על ידי פסק דין של בית דין משמעתי או על ידי התנגדות שהוגשה לפי סעיף 43, ובין בדרך אחרת – והלשכה סבורה שלאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עורך דין;". משמע, ללשכת עורכי הדין שיקול דעת בקבלת ההחלטה בדבר קבלתו של אדם לשורותיה, והיא מוסמכת, במקרים המנויים לעיל, להחליט שאדם פלוני אינו ראוי לשמש עורך דין. בקבלת החלטה זו, על הלשכה להתבסס על כל הראיות המינהליות הרלבנטיות המונחות לפניה. כפי שנקבע בפסיקה, המבחן לקבלת ראיה מינהלית הוא מבחן של סבירות. רשות מינהלית רשאית לסמוך על נתונים שרשות סבירה הייתה סומכת עליהם לצורך קבלת ההחלטה (בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412, 425-424 (1994) (להלן: עניין יורונט)). כך, אין הרשות רשאית לבסס החלטה הפוגעת בזכויות אדם על ראיות שהן בגדר שמועה בלבד, הנעדרות כל ביסוס (יצחק זמיר הסמכות המינהלית 751 (כרך ב', 1996) (להלן: זמיר)), אך ראיות אחרות אשר רשות סבירה הייתה מסתמכת עליהן, יכולות, ולעתים אף צריכות להילקח בחשבון בטרם קבלת ההחלטה. כל ראיה לפי משקלה. המשקל הנדרש מן הראיה על מנת שניתן יהיה לבסס עליה את ההחלטה, משתנה בהתאם למהות ההחלטה ועוצמת פגיעתה בזכויות אדם מוגנות (עניין יורונט, בעמוד 425).

  1. בנוסף, ככל החלטה של רשות מינהלית, אף ההחלטה של הלשכה שלא לקבל מועמד לשורותיה צריכה להתקבל לאחר שקילת כל השיקולים הרלבנטיים וביניהם זכותו של המועמד לחופש עיסוק והצורך לשמור על "רמתו ועל כבודו של מקצוע עריכת הדין ולהקפיד לבל יסתננו לשורותיו מי שאינם ראויים לכך" (בג"ץ 2708/93 עצמון נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מח(2) 57, 60 (1994)). כמו-כן, על ההחלטה לאזן בין שיקולים אלה באופן סביר ומידתי. בית המשפט יתערב בהחלטת הרשות המינהלית המקצועית, במקרה זה הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, רק כאשר בגדר האיזון לא ניתן משקל מספיק לשיקולים רלוונטיים, עד כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, או אם מדובר בפגיעה לא מידתית בפרט (ראו למשל: בג"צ 2533/97 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 46, 58-57 (1997)).

מן הכלל אל הפרט עריכה

  1. שתי שאלות עיקריות דרושות הכרעה במקרה זה: הראשונה, אם רשאי היה הוועד המרכזי להסתמך על ממצאים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה לצורך ההחלטה בדבר דחיית ביניים של בקשתו של המשיב להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין; השנייה, אם בהנחה שניתן היה להתבסס על ממצאים אלה, הייתה ההחלטה שלא לקבל את המשיב כחבר בלשכה עד לסיום ההליכים הפליליים בעניינו, סבירה ומידתית בנסיבות המקרה. אקדים ואומר, כי לטעמי התשובה לשתי השאלות הללו היא בחיוב, ומשכך – מן הדין לקבל את הערעור.

הממצאים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כראיה מינהלית קבילה ורלבנטית

  1. כאמור, חוק לשכת עורכי הדין מאפשר ללשכה לסרב לקבל מועמד כחבר בה משני טעמים נפרדים: הראשון, המנוי בסעיף 44(א)(1) – כי המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש בה קלון; והשני, המנוי בסעיף 44(א)(2) – כי נתגלו ללשכה עובדות אחרות שבעטיין סבורה היא כי הוא אינו ראוי לשמש עורך דין. בענייננו, החלטת הוועד המרכזי נסמכת על הטעם השני שכן היא אינה מבוססת על הרשעה בעבירה פלילית אלא, בין היתר על הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק דינו האזרחי של בית המשפט המחוזי בחיפה. לטעמי, על אף שנקבעו בהליך אזרחי, אין מניעה כי ממצאים אלה ישמשו ראיה מינהלית רלבנטית ובעלת משקל הולם לצורך קבלת החלטה בדבר הסירוב הזמני לבקשתו של המשיב להתקבל כחבר בלשכה. זאת משלשונו של סעיף 44(א)(2) – במובחן מזו של סעיף 44(א)(1) – וכן תכליתו בדבר שמירה על טוהר המקצוע, מלמדות כי ניתן לראות בממצאים שקבע בית משפט בהליך אזרחי "עובדות אחרות" שעליהן יכולה הלשכה להסתמך. ראשית, לא מדובר בראיה שהינה בגדר "שמועה פורחת" (בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה, פ"ד ב 80, 84 (1949)) אלא בממצא עובדתי שקבעה ערכאה שיפוטית מוסמכת לאחר בחינת ראיות שהוצגו לה ועיון בטיעוני הצדדים ובאסמכתאות שהובאו לפניה. שנית, העובדה כי מדובר בממצא שנקבע בהליך אזרחי אינה מובילה בהכרח למסקנה קטגורית שלא ניתן לייחס לו חשיבות במסגרת ההליך המינהלי שכן כבר נקבע כי רף ההוכחה הנדרש לצורך החלטה מינהלית אינו זהה, ככלל, לרף ההוכחה הנדרש בהליך הפלילי (ראו למשל: עע"ם 9993/03 חמדאן נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(4) 134, 141 (2005)). לפיכך, מדובר בראיה קבילה שהוועד המרכזי רשאי היה לקחת בחשבון במסגרת שיקוליו.
  2. הביקורת השיפוטית על הליך קבלת ההחלטה אינו מסתיים בקביעה זו ויש להמשיך ולבחון אם הרשות – במקרה זה הוועד המרכזי – נתנה לראיה המינהלית את המשקל המתאים בהתאם למהות ההחלטה, ואם משקל זה מספיק לצורך קבלת ההחלטה (זמיר, בעמ' 755-754). בענייננו, החלטתו של הוועד המרכזי פוגעת בחופש העיסוק של המשיב שכן היא מונעת ממנו, לעת הזו, לעסוק בעריכת דין. על-כן, על הוועד המרכזי היה לבסס את החלטתו על ראיות בעלות משקל רב. רק ראיות בעוצמה שכזו תוכלנה לשמש "עובדות אחרות" כלשונו של סעיף 44(א)(2) לחוק לשכת עורכי הדין. במסגרת בחינה זו יש לבדוק, בין היתר אם הממצאים שנקבעו לחובת המשיב רלבנטיים לצורך דחיית בקשתו להתקבל ללשכה. בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי המשיב הפר את חובותיו כלפי החברה שבה עבד, באופן שמגבש אחריות לפי סעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. בסיכום פסק הדין קבע בית המשפט כי: "המשיב ניצל את מעמדו וסמכויותיו בחברה..., את היעדר הפיקוח על פעולותיו, ואת הגישה שהייתה לו לכספי החברה ולמערכת הנהלת החשבונות שלה, על מנת ליטול מכספי ונכסי החברה תוך שהוא דואג בקפדנות להסוואת מעשיו, תוך שינוי רישומים בכרטסת הנהלת החשבונות, בדוחותיה הכספיים של החברה, והשמדת נתוני הנהלת החשבונות כך שלא ניתן יהיה להתחקות אחר נטילותיו" (עמוד 62 לפסק הדין).
  3. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כממצא מהימנות, לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מן המשיב, שנחקר ארוכות על תצהירו, כי מדובר באדם ערמומי שאינו דובר אמת (עמוד 8 לפסק הדין). לטעמי, לא זו בלבד שניתן לראות בממצאים אלה, המייחסים למשיב מעשים חמורים וממושכים של גניבה ורמייה, משום ראיה מינהלית קבילה שהוועד המרכזי היה רשאי ואף חייב לשקול במסגרת הפעלת שיקול דעתו, אלא אף שיש בהם כדי לשמש ראיה שמשקלה גבוה לצורך ההחלטה בדבר דחיית בקשתו של המשיב להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין.
  4. נוכח מסקנה זו, יש להמשיך ולבחון אם החלטת הוועד המרכזי שהתבססה על ממצאים אלה של בית המשפט המחוזי – שהיא בבחינת החלטת ביניים – היא החלטה סבירה ומידתית.

מידתיות ההחלטה וסבירותה עריכה

  1. בראש וראשונה נבקש לבחון אם החלטת הוועד המרכזי שלא לאפשר למשיב להתקבל כחבר בלשכה עד לסיום ההליכים הפליליים נגדו עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. בחינה זו נערכת אף כאשר מדובר בהחלטה מינהלית ולא בדבר חקיקה של הכנסת, באמצעות אמות המידה הקבועות בפסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק (ראו למשל: ע"א 9535/06 אבו מסאעד נ' נציב המים (לא פורסם, 5.6.2011, בפסקה 36 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה); אהרון ברק מידתיות במשפט – הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה 465-464 (2010) (להלן: ברק(). באשר לסבירות ההחלטה – יש לבחון אם נעשה איזון סביר בין הפגיעה בזכותו של המשיב לחופש העיסוק לבין האינטרס של המערערת ושל הציבור בכלל, בשמירה על טוהר מקצוע עריכת הדין. לטעמי, החלטת הוועד המרכזי עומדת באמות מידה אלה מהנימוקים שיפורטו להלן.
  2. כאמור, חוק לשכת עורכי הדין מסמיך את המערערת לקבל לשורותיה חברים חדשים, ומאפשר לה לדחות את מועמדותם בתנאים מסוימים. על-כן, החלטת הוועד המרכזי התקבלה בסמכות ובמסגרת החוק המסמיך. חוק זה, שאחת ממטרותיו היא להסדיר קבלת חברים ללשכה באופן שיבטיח שרק אנשים הראויים לכך יוכלו לעסוק בעריכת דין, כבר הוכר בפסיקתו של בית משפט זה כחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל ונועד לתכלית ראויה (בג"ץ 2334/02 שטנגר נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד נח(1) 786, 795 (2003)). אכן, ישנה חשיבות רבה לסינון המועמדים להתקבל כחברים בלשכת עורכי הדין במטרה למנוע, ככל שאפשר מאנשים שאינם ישרים והגונים לעסוק במקצוע. כפי שצוין באחת הפרשות: "היתר הניתן לפלוני לשמש בעריכת-דין, משמיע הצהרה מטעם המדינה כי ראוי הוא פלוני שיתנו בו אמון, כי ראוי הוא שיסמכו עליו, כי אדם ישר והגון הוא. עורך-דין אינו אך מי שכותב (...) חוזים ומחווה דעתו בנושאי חוק ומשפט. עורך-דין הוא איש-סוד. עורך-דין הוא נאמן. עורך-דין היה כ"אלטר-אגו" ללקוחו. ...ובהיותו של עורך-דין מה שהוא, דומה בעיניי כי חייבת היא המדינה להקפיד הקפדת-יתר שלא תציג לפני הכל מי שאינו ראוי, כמי שראוי כי יתנו בו אמון. ביחסיו עם עורך-דינו היה הלקוח כעיוור, והציווי של לא תיתן מיכשול לפני עיוור חל במלוא-עוצמתו על המדינה המתירה לפלוני לשמש בעריכת-דין" (דנ"פ 9384/01 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין של מדינת ישראל, פד" נט(4) 637, 697-698 (2004)).
  3. החלטת הלשכה עומדת גם במבחן האחרון של פסקת ההגבלה, הוא מבחן המידתיות, על כל שלושת מבחני המשנה שלו (ראו למשל: בג"ץ 4769/95 מנחם נ' שר התחבורה, נז(1) 235, 279 (2002); ברק, בעמוד 458). ראשית, מבחן הקשר הרציונאלי מתקיים שכן ההחלטה שלא לקבל לעת הזו את המשיב כחבר בלשכה, מגשימה את תכלית החוק. השהיית ההחלטה הסופית בעניינו של המשיב עד לבירור סופי של ההליך הפלילי תוביל לקבלת החלטה מבוססת יותר שכן כל המידע הרלבנטי יעמוד לפני המערערת בעת קבלת ההחלטה, ותמנע מאדם שאינו ראוי לכך לעסוק בעריכת דין בתקופת הביניים. שנית, מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה מתקיים שכן לא ניתן להשיג תכלית זו בדרך אחרת שתפגע פחות בזכותו של המשיב לחופש העיסוק. קבלת המשיב כחבר בלשכה עד לסיום ההליך הפלילי, אף אם תפגע פחות בזכויותיו, לא תגשים את תכלית החוק באותה מידה (ברק, בעמוד 392). שלישית, ההחלטה עומדת גם במבחן המידתיות במובן הצר שכן היא מאזנת באופן סביר בין האינטרס הציבורי לבין זכותו של המשיב לעסוק במקצוע שרכש לעצמו. במסגרת איזון זה, קיימת חשיבות רבה לעוצמת הפגיעה בזכות החוקתית והיקפה. בענייננו, עוצמת הפגיעה בזכותו של המשיב לחופש העיסוק – הגם שאין להקל בה ראש – אינה מהמדרגה הגבוהה ביותר וזאת משני טעמים עיקריים: הראשון, העובדה כי מדובר במניעה של מתן רישיון מלכתחילה, ולא בשלילת רישיון קיים או השעייתו לאחר שכבר ניתן – פעולה הפוגעת פגיעה קשה יותר בזכות החוקתית (עע"ם 469/03 השרון שרות טקסי בע"מ נ' נבון, פ"ד נח(3) 729, 744 (2004); זמיר, בעמוד 254). השני, העובדה שמדובר בפגיעה זמנית בלבד בחופש העיסוק של המשיב, ולא בשלילת הזכות לצמיתות שכן הוועד המרכזי כתב בהחלטתו כי יבחן את החלטתו מחדש כאשר תסתיים החקירה הפלילית ויוחלט אם להגיש כתב אישום נגד המשיב. לזמניות הפגיעה השלכה על עוצמת הפגיעה בזכות החוקתית ועל היקף התערבותנו בהחלטת הרשות המקצועית (בג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת, פ"ד נ(3) 485, 494 (1996); ברק, בעמודים 445-444). מול פגיעה זו עומד אינטרס ציבורי ראשון במעלה. במקרה אחר, שבו עמדה לביקורת שיפוטית החלטתו של הוועד המרכזי לדחות את החלטתו בעניינו של מועמד שהוגש נגדו כתב אישום, קבע בית משפט זה: "המחוקק גילה דעתו וכוונתו שמי שהורשע בפלילים עלול להימצא בלתי-ראוי להתקבל כחבר הלשכה; ומי שהואשם בפלילים עלול להיות מורשע... עצימת העיניים מפני הליכים פליליים התלויים ועומדים נגד המועמד, עלולה לסכל את רצון המחוקק... טול, למשל, התנגדות אשר בה נאמר כי המועמד חי חיי פשע, ובירור ראשון העלה שהמשטרה מנהלת חקירה נגדו - סימן וראיה שההתנגדות אינה בדותא בעלמא. ...האם אמנם מטיל החוק חובה על הוועד המרכזי לדחות כל התנגדות אשר כזאת, אך באשר המועמד טרם הורשע בדינו, ולקבלו כחבר הלשכה בתופים ובמחולות? כפי שאני קורא את החוק, הרי החובה המוטלת על הוועד המרכזי היא לברר כל התנגדות שתוגש לפניה, עד תומה; ואין התנגדות כזו שמשלנו מתבררת עד תומה, אלא עם מתן פסק-דין בבית-משפט מוסמך המרשיע את המועמד או המזכה אותו. ואם בהתנגדות מלפני הגשת כתב-האישום כן, באישום שכבר הוגש לא-כל-שכן" (על"ע 1/72 כהנוב נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד כו(1)565, 567-568 (1972); והשוו, בהקשר של מתן אשרת עולה מכוח חוק השבות: בג"ץ 125/80 אנגל נ' שר הפנים, פ"ד לד(4) 329 (1980)).
  4. דברים אלה יפים אף לענייננו. אמנם, על אף פרק הזמן שחלף מאז ביצוע המעשים נושא החקירה הפלילית המתנהלת נגד המשיב, זו טרם הבשילה לכדי הגשת כתב אישום (מהודעת הפרקליטות מיום 29.6.2011, אנו למדים, כי ביום 4.8.2008 העבירה משטרת ישראל לפרקליטות מחוז חיפה את תיק החקירה, וכי החלטת הפרקליטות בעניינו צפויה להתקבל במהלך חודש ספטמבר 2011). עם זאת, קיימות ראיות מינהליות אחרות אשר מחזקות את המסקנה כי ההחלטה שלא לקבל את המשיב כחבר בלשכה בנקודת הזמן הנוכחית היא מידתית. הממצאים שקבע בית המשפט המחוזי מייחסים למשיב פעולות המעידות על כך שלא ראוי, לעת הזו, לאפשר לו לפעול כעורך-דין שכן "עורך-דין אינו אך טכנאי-משפט, אדם שמילא את כרסו חוכמה ודעת ויודע הוא להשיב לעניין על שאלות חוק ומשפט שהוא נשאל. מקצוע עריכת-דין טובל כל-כולו בערכים: בנאמנות, בהגינות, בהוגנות, ביושר, באמירת אמת, בנימוס, בכבוד לזולת" (בג"ץ 4495/99 הסנגורית הציבורית המחוזית (תל-אביב והמרכז) נ' ועדת הערר לפי סעיף 12(ד) לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995, פ"ד נג(5) 625, 632-631 (1999)).
  5. סיכומם של דברים: החלטת הוועד המרכזי שלא לקבל את המשיב, לעת הזו, כחבר בלשכת עורכי הדין, היא החלטה מידתית וסבירה ואין עילה להתערב בה. ההחלטה מבוססת על ראיות מינהליות שבראשן ממצאיו של בית המשפט המחוזי בחיפה ביחס למעשים חמורים שביצע המשיב. בצד האמור, מוסיפה להתנהל חקירה משטרתית שבסיומה יוחלט אם מעשים אלה מצדיקים הגשת כתב אישום. לנוכח ראיות מינהליות אלה, מצאנו כי ההחלטה מאזנת כראוי בין זכותו של המשיב לעסוק בעריכת דין לבין האינטרס הציבורי בסינון אפקטיבי של אלו המבקשים לקבל רישיון לעסוק בעריכת דין, וזאת אף בשים לב לזמן שחלף מאז פתיחת החקירה. כפי שכבר הוסבר, במידה שיוחלט שלא להגיש כתב אישום נגד המשיב, או שיהיה שינוי מהותי אחר בנסיבות, ישוב הוועד המרכזי וידון בעניינו של המשיב ויחליט אם להיענות לבקשתו על רקע הנתונים החדשים שיוצגו לפניו.
  6. לפיכך, לו תישמע דעתי, דין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים יבוטל והחלטת הוועד המרכזי מיום 2.1.2011 תעמוד על כנה כך שהמשיב לא יוכל, עד להחלטה אחרת, להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

השופט ח' מלצר:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן.

ניתן היום, ט"ו באב התשע"א (‏15.8.2011).