שער ד

עריכה

אבאר מאימתי החלה ניטלת. ועוד אבאר כמה שיעור חלה, ואבאר דין חלת חוצה לארץ בשיעורה והכשרתה ואכילתה ותערובתה. ואבאר גלגול גוי אם פוטר בשל ישראל אם לאו, ואכלול עם זה הברכה.

שנינו בפרק שני (מ"ה): המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד הכהן, העיסה עצמה חייבת בחלה והקמח אם יש בו כשיעור חייב בחלה ואסורה לזרים דברי ר' יהושע, אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר, אמר להן אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים. פירוש המפריש חלתו קמח אינה חלה ראשית עריסותיכם כתיב (במדבר טו, כ), הא קודם עריסה לאו בר חלה הוא, ולפיכך הנשאר שעשה ממנו ישראל עיסה חייבת בחלה שהרי לא נפטר, וכן קמח שבא לידי כהן חולין גמורין הוא. ואם יש בו כשיעור כלומר חמשת רבעים חייב בחלה, ולאו דוקא בו אלא או שצירפו עם אחר ויש בהם כשיעור חייב בחלה, וכדאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין מו, ב) דמייתי לה התם גמרא המקדש במלוה, המפריש חלתו קמח גזל ביד כהן, אמאי נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח וגמר ונתן לשם מתנה. ופריק שאני התם דנפיק מיניה חורבה, זמנין דאית ליה לכהן פחות מחמשת רבעים והאי אליש לה בהדי הדדי וסבר נתקנה עיסה וקא אתי למיכלה בטיבלא. וכל אותה עיסה הנעשת מאותו קמח אסור לזרים כאלו היא חלה משום בעלמא, דלא חל עליה שם חלה כלל דבר תורה, שאילו כן לא היה גזל ביד כהן אלא היתה חלה וחוזר ומפריש עליה ממקום אחר, כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (יבמות פט, א), ובקידושין פרק האיש מקדש (שם), וגרסינן התם ותהוי תרומה ויחזור ויתרום, מי לא תנן התורם קישות ונמצא מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום, ופרקינן שאני התם דאורייתא תרומה מעליא היא כדרב אלעאי דאמר תורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה. ומאימתי מפרישין את החלה משעת שנותנין מים בקמח, אף על פי שלא גלגל ולא טמטם ראויה ליטול ממנה חלה, ואם הרים הרי הוא חלה ונפטרה העיסה בחלה זו, דתנן (פ"ג, מ"א): כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה, וגרסינן בירושלמי (פ"ג, ה"א): נתינת המים זו היא ראשית עריסותיכם, ולא שיהא עיקר הרמתה משתתן את המים שאם כן תהא אסור באכילת עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים, גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים האוכל ממנה חייב מיתה. אלא נראה דמדאורייתא משנתנה מים ראוי לחלה, שאם לא כן מה בינה לקמח כאן וכאן אינה עיסה, ומכל מקום [לא] הוקבעה לחלה לאסור באכילת עראי עד שעת גלגול או טמטום האי כדיניה והאי כדיניה שהיא עריסה גמורה, וכענין שאמרו (פאה פ"א מ"ו) בגורן שאינו קבוע לתרומה ומעשרות ליאסר באכילת עראי עד שימרח, ואף על פי שראוי להפריש ממנו קודם מירוח.

וגרסינן בירושלמי גבי מתניתין דאוכלין עראי עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים (שם), תני ר' יהודה בן בתירה משתעשה מקרצות מקרצות, ומה טעמיה דר' יהודה בן בתירה כתרומת גורן כן תרימו אותה (במדבר טו, כ) מה תרומה ניטלת מן הגמור אף חלה. מעתה לכשתאפה אמר רבי מתניה לא הוקשה [לתרומת גורן] אלא למלאכת העירוס [בלבד], עד כאן. ורבי יהודה [בן בתירה] ודאי לא עלה בדעתו לומר שאין חלה דבר תורה אלא משנעשית מקרצות מקרצות כלומר עוגות , ומדכתיב ראשית עריסותיכם למדנו שלא מיעט אלא קמח בלבד שאין כאן עריסה כלל, [אלא] משתטיל את המים (פעמים) ראויה להפרישה מדכתיב ראשית. ולפיכך פעמים שהתקינו שיהא מפריש משתטיל המים ופעמים לא תפריש לכתחלה אלא משתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים. כיצד עיסה טהורה תקנה התקינו שתהא מפרישה חלתה כדי שלא תארע לה טומאה או ספק טומאה, [טמאה] לא תפריש עד שתתגלגל, כדאיתא [בהדיא בירושלמי] בפרק ביצה (ביצה פ"א, ה"ח) ופרק אלו עוברין (ירושלמי פסחים פ"ג, ה"ג), דגרסינן התם תני הלש עיסה ביום טוב, מפריש חלתה ביו"ט לשה מערב יו"ט ושכח להפריש חלתה אסור לטלטלה ואין צריך לומר ליטול ממנה, עירס לא אמרו אלא לש, הא עירס לא, אמר ר' שמואל אחוה דר' ברכיה תפתר בעיסה טמאה שאינו מפריש אלא בסוף, אמר ר' יוסי בר' אבין בדין היה בעיסה הטהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תיקנו שיפרישנה תחלה שלא תטמא העיסה, והילכך בזמן הזה שאין עיסה טהורה [אין] מפרישין עד שעת גלגול. תנן (פ"ג מ"א): אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים.

ירושלמי (פ"ג, ה"א): ושאר כל הדברים את מהלך אחר הטימטום. ואם עשה עיסה מן החיטים ומשאר המינין הפטורין מן החלה נראה שהולכין אחר הטימטום להחמיר. ובירושלמי שאלוה אפילו בשעשה עיסה מן החטים ומשאר המינין הפטורין מן החלה ולא פשטה. דגרסינן התם עשה עיסה מן החטים ומן האורז אחר מין מי מהלך אחר הגלגול [או] אחר הטימטום ולא איפשיט . ומיהו עכשיו שאין חלה דאורייתא אלא דרבנן מסתברא הולכין בה להקל ככל ספקי דרבנן, ואוכלין עראי עד שיתגלגל. גלגול פירש בערוך דרך החיטים ללוש יפה ולגלגל אבל השעורין כשלש אותן מתפרדת ואינו יכול ללוש יפה יפה, על כן מטמטמן ביד ועוזבן. ירושלמי (שם): אוכלין עראי מן העיסה, אמר ר' חגי לא שנו אלא עראי הא קבע אסור מפני שהוא מערים לפוטרה מן החלה. עד כאן. ואני תמה למה הוצרך לטענה זו, תיפוק ליה דכל שהגיע לעונה שיכול להפריש ואם הפריש הויה חלתו חלה אסור לאכול ממנה קבע, וכענין שאמרו (ברכות לה, ב ובכ"י) בתבואה לענין תרומה ומעשרות שאפילו קודם גמר מלאכה דהיינו מרוח מותר לאכילת עראי ואסור לאכול קבע. ויש לי לומר דשאני עיסה דקילא שאילו עשאה קבין פטורה לגמרי ואפילו בגמר מלאכה, וכיון שתלויה בשיעורין הייתי סבור לומר דכל שחלקה קודם גמר מלאכתה מותר ואפילו באכילת קבע , ואשמעינן דאסור מההוא משום הערמה. אבל בתבואה לענין תרומה ומעשר שאין תלויין בשיעורין אלא כל שנגמרה מלאכתן אפילו כל שהוא חייב בתרומה ומעשר, דין הוא שלא [יאכל] ממנה קבע ואפילו קודם גמר מלאכתה, שאכילתה קבע קובעה לתרומה ומעשרות. כמה שיעור חלה. שנינו בפרק ב' (מ"ז): שיעור חלה אחת מכ"ד, העושה עיסה לעצמו והעושה למשתה בנו אחד מכ"ד, נחתום שהוא עושה למכור בשוק אחת ממ"ח, [וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק אחת ממ"ח], נטמאת עיסה שוגגת או אנוסה אחד ממ"ח, נטמאת מזידה אחת מכ"ד כדי שלא יהא חוטא נשכר. והילכך עכשיו שכל העיסות אינן טהורות אחד ממ"ח, ואפילו במקום שנוהגין [ליתן] חלה לכהן. שנינו בפרק [קמא] (מ"ט): האומר כל גורני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת. פירוש משום דכתיב (במדבר טו, כ) ראשית עריסותיכם בעינן שיהא [שיריה] ניכרים (חולין קלו, ב).

ירושלמי (פ"א, ה"ו): מנין שלא עשה כלום עד שישייר תלמוד לומר (במדבר טו, כא) מראשית ולא כל ראשית. וכמה חלות אדם מפריש. שנינו בפרק רביעי (מ"ח): רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת מכזיב ועד הנהר ועד אמנום שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור, מן הנהר ואמנום ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור, וטבול יום אוכלה. רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה ואסורה לזבים וזבות ולנדות וליולדות ונאכלת עם הזר על השולחן וניתנת לכל כהן. ונראה שמנהר ואמנום ולחוץ שתי חלות גרסינן, וכן היא בהלכות חלה לרב רבי משה ז"ל (הל' בכורים פ"ה, ה"ח), וכן היא שנויה בתוספתא (סוף חלה), אלא שבכל הספרים כאן ובפרק ששי של מסכת שביעית (מ"א) גרסינן ולפנים . ופירושא דהא מתני' שלש ארצות מוחלקות הן בדין חלה, וקא מפרש והולך מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת לכהן ונאכלת, וארץ ישראל קרי הכא מה שכבשו עולי בבל, שהרבה [כרכים] כבשום עולי מצרים ו[לא] כבשום עולי בבל ואותן לא נתקדשו בקדושת הארץ, לפי שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, ומה שקדשו עולי בבל שהיא עד כזיב, וכמו ששנינו בפרק ששי של מסכת שביעית (מ"א) כל שהחזיקו עולי בבל ארץ ישראל עד כזיב לא נאכל ולא נעבד, אותה חלה היתה טהורה שהיא נפרשת בארץ ישראל שנתקדשה, ולפיכך נאכלת לכהן טהור שמתחלה אף לאחר הבית היו חברין טובלין ומזין, וכדאמרן (חגיגה כה, א) חברייא מדכן בגלילא, ולפיכך אין שם אלא חלה אחת לכהן ואותה יש לה שיעור אחת מעשרים וארבעה. מכזיב ועד הנהר וכן מכזיב לצד אחר ועד טורי אמנום מכלל ארץ ישראל שכבשה יהושע ולא כבשוה עולי בבל, וכמו ששנינו שם (שביעית פ"ו, מ"א) כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנום נאכל אבל לא נעבד. וגרסינן בירושלמי במסכת חלה (פ"ד, ה"ד) ובמסכת שביעית (פ"ו, ה"א) מכזיב ועד הנהר ועד אמנום, אמר רב הונא כן היא מתניתין מכזיב ועד הנהר [מכזיב] ועד אמנום, ולפיכך הנהיגו שם שתי חלות, דכיון שהיא מעיקר ארץ ישראל עשאוה כארץ להפריש שם חלה אחת כשיעור שנתנו לאותה חלה דאורייתא שהוא אחד מארבעים ושמונה כחלה טמאה, והיא נשרפת לפי שהיא טמאה שהופרשה בארץ שלא קדשוה עולי בבל. ועוד מפריש חלה אחרת ונתנת לכהן ואותה אין לה שיעור כמה שירצה, ובדין הוא שלא יפריש אלא אחת או של אור שהיא כנגד חלה של תורה או של כהן, אלא תקנה הוא תקנו משום הרואים, כדמפרש בירושלמי (פ"ד, ה"ד) דגרסינן התם של אור יש לה שיעור שהוא מדברי תורה ולא של תורה ממש קאמר [דאפילו מה] דכבשו עולי בבל לא נתחייבו בחלה דבר תורה שלא באו לה כל ישראל, אלא כנגד של תורה קאמר, ואמרו ושל כהן אין לה שיעור שהיא מדבריהם, ויפריש לאור ולא יפריש לכהן, שלא יהו אומרים ראינו תרומה טהורה נשרפת לפי שזו אין לה טומאה ידועה, ואמרו ויפריש לכהן ולא יפריש לאור, כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת, מתוך שהוא מפריש שם שתיהן לכשהוא בא לכאן הוא נשאל. מן הנהר ומן אמנום ולחוץ שתי חלות אחת של אור ואחת לכהן של אור אין שיעור ושל כהן יש שיעור, של אור אין לה שיעור שהיא נשרפת, ושל כהן יש לה שיעור מפני שהיא נאכלת (שם, מתוך שהוא מפריש שתיהן לכשהוא בא לכאן הוא נשאל, מן אמנום ולחוץ שתי חלות אחת של אור ואחת לכהן) זו וזו מדבריהם הן, מוטב לרבות [ב]נאכלת ולא לרבות בנשרפת עד כאן בירושלמי. ולפי שאמרו של אור יש לה [שיעור] שהיא מדברי תורה, יש לפרש שלא דבר תורה ממש אמרו כמו שכתבתי דמשגלתה הארץ גלות בבל לא היתה חלה דאורייתא, ואפילו במה שכבשו עולי בבל, דגרסינן בנדה פרק יוצא דופן (נדה מז, א) אמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא, שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר, ואמינא להו אנא אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן, דתניא אלו נאמר כי תבואו הייתי אומר בשעה שנכנסו שנים ושלשה מרגלים תלמוד לומר (במדבר טו, יח) בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי כביש נמי עזרא לאו כולהו ישראל הוו, והילכך משגלו ראשונה לא נתחייבו בחלה דבר תורה אלא דרבנן, ומפני שהיתה עד שלא גלו דאורייתא ואף כשעלה קדשה עשאוה בכל הארץ שקדשו עולי בבל כחלה דאורייתא. ולא עוד אלא אפילו בשאר מקומות שלא קדשום עולי בבל כמארץ ישראל ועד הנהר, כיון שיש לה עיקר דאורייתא לכשיבאו לה כל ישראל ויקדשוה עשו אותה כשל תורה, ונטלת ואינה נאכלת אלא נשרפת כתרומה דאורייתא שנטמאת. ותדע דמה שאמרו בירושלמי שהוא מדברי תורה לא מדברי תורה ממש קאמר, מדבעי ויפריש לכהן ולא יפריש לאור, והשיב כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת, אלמא משום גזירת הרואים בלבד אינה נאכלת, ואי דאורייתא לא היה באפשר לאוכלה אלא ודאי כדאמרינן. אלא שהוקשה בעיני מה ששנינו בפרק אלו עוברין (פסחים מו, א-ב) כיצד מפרישין חלה בטומאה רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה, רבי יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא, כלומר שכיון שהפריש חלה היא ואינה שלו, ואמאי והלא דבר תורה אינה חלה וחולין גמורין הוא, ועוד דעד כאן לא נחלק עליו ר' אליעזר אלא משום הואיל, דהואיל ואי בעי מתשיל עליה הוי דידיה, השתא נמי הוי דידיה, הא ליתא הואיל מודה הוא דלא זהו חמץ שמוזהרין עליו. ויש לומר דכיון שהפרישה לדעת חלה ושתאסר עליו ממילא הוה ליה כהפקר ואינה שלו, וכשהחמיצה של הפקר החמיצה, אבל אינו מפקירה בפירוש, דכל מפריש משום חלה וחלה אפילו טמאה אינו שלו אלא של כהן להסיקה תחת תבשילו אינו יכול להפקירה בפירוש, שאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו. וגרסינן בירושלמי (פסחים פ"ג, ה"ג) וישליכנה לאשפה ופריק ויש אדם מפקיר דבר שאינו שלו.

ועדיין קשיא היא דאמר בריש פרק כל הבשר (חולין קד, א-ב) גמרא אסור להעלותו עם הגבינה על השולחן דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה, מדתנן במסכת חלה [(פ"ד מ"ח) חלת חוץ לארץ נאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה, אמר ליה אביי בשלמא אי אשמועינן חלת] חוצה לארץ בארץ דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא ולא גזרינן איכא למישמע מינה דלא גזרינן, אלא בחוצה לארץ משום דליכא למיגזר כלל, אל[מ]א משמע דחלת הארץ דאורייתא היא וגזרינן ביה, ותרומה דקאמר היינו חלה דאיהי נמי תרומה מיקריא, דכתיב (במדבר טו, כ) כן תרימו אותה. ואפשר לומר דהתם משום דאיכא למיגזר משום תרומה ממש קאמר, שאילו תתיר לעלות שם את החלה עם הזר על השולחן איכא למיגזר משום תרומה עצמה, לפי שאף החלה (עם הזר על השולחן איכא) תרומה היא כדאמרן, והתרומה בזמן הזה דאורייתא, כמאן דאמר קדושה שניה יש להן שלישית אין להם. ולפי מה שאמר במשנת חלה (פ"ד מ"ח) בכל חוצה לארץ היה בדין שיפרישו שתי חלות, אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור אחת מארבעים ושמונה כשיעורה של חלה טמאה, וכ"כ ר' משה ז"ל (הל' בכורים פ"ה, ה"ח) שבכלל מן הנהר ומן אמנום ולחוץ כל חוצה לארץ בכלל. ושמעתי שעדיין יש מקומות נוהגים כן להפריש שתים אחת לאור ואחת לכהן, אבל בכל הארץ הזאת וכן בצרפת אין נוהגים אלא בחלת האור ובלא שיעור. ורבנו שמשון ז"ל (פ"ד, מ"ח) נתן [טעם לדבר] לפי שעכשיו [אין] תרומה נאכלת בארץ ישראל בטהרה, לפי שעכשיו בטלה טהרה שאין פרה להזות על טומאת מת, ולא גזרו מתחלה על חלת חוצה לארץ אלא משום חלת הארץ שהיתה נאכלת, ושלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת, אבל עכשיו שאפילו בארץ נשרפת אף בחוצה לארץ אין חייב להפריש לכהן, וכתב שכן כתוב בהלכות גדולות (הל' חלה) ובלשון הזה וחלת הארץ אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה, ואף הרב ר' משה ז"ל כ"כ (פ"ה, ה"ט). ומה שנחלקו רבי יוסי ורבנן במשנתינו וכדתנן (פ"ד, מ"ח) וטבול יום אוכלה, ר' יוסי אומר אינו צריך טבילה ואסורה לזבים וזבות לנדות וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן, אפשר לפרש מסתברא דאחלת חוצה לארץ קיימי, דמינה סליק, וסופה דמתניתין דיקא הכי דקתני ונאכלת עם הזר על השולחן, וההיא ודאי אחלת חוצה לארץ היא מתניא, וכדאיתא בהדיא בריש פרק כל הבשר (חולין שם) ועל חלה שניה הנתנת לכהן ונאכלת קא מפלגי. והכי פירושא של אור שבחוצה לארץ אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור דהיינו אחד מארבעים ושמונה דטמאה היא, ולפי ששתיהן לעולם בחוצה לארץ מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת ולא לרבות בנשרפת, וכדאיתמר בגמרא דבני מערבא (פ"ד, ה"ד) וטבול יום אוכלה דכיון דליכא חלה דאורייתא כלל הקלו באכילתה להתירה לטבול יום כמעשר, ואפילו למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כבעל קרי וזב ונדה שטומאה יוצאה עליו מגופו, ובכי הא הוא דפליגי, הא במי שאין טומאה יוצאה עליו מגופו הטמא שרץ ונבלה ומת אפילו רבנן מודו. והא דאמר שמואל בבכורות בפרק עד כמה (בכורות כז, א) אין תרומת (חלה) חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, כרבנן דרבי יוסי אמרה לשמעתיה ובשלא טבל והא דקתני הכא ואסורה לזבין ולזבות אתא לרבנן. אי נמי יש לפרש דרבנן סתמא קאמר וטבול יום אוכלה דמשמע הא כל שלא טבל אינו אוכלה, ואפילו טמא שרץ ונבלה, בהא הוא דפליג ר' יוסי ואמר דכל מי שאין טומאה יוצאה עליו מגופו אינו צריך טבילה, אבל אסורה לזבין ולזבות ולנדות וליולדות שטומאתן מגופן עד שיטבלו, וסופא דמתניתין רבי יוסי קא תני לה לומר שבאלו מודה, וקתני הני והוא הדין לבעלי קריין ולמצורעין ותנא ושייר. והא פירוש מסתברא דטפי עדיף דאתי כולה מתניתין טפי כהוגן וכסדר, ולפום הדין פירוש סוגיא דבפרק עד כמה [כ]רבי יוסי אמרה, [ו]הכי קיימא לן, דגרסינן בפרק עד כמה (שם) אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, כלומר עד שיטבול אבל לאחר שטבל מותר, וכדאמרינן ונאכלת [לטבול] יום, והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה, כלומר אפילו בעודו בטומאתו היוצאה מגופו ולא טבל, דגרסינן התם (בכורות שם) אמר רבינא הילכך נידה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן [ואי ליכא כהן קטן] שקיל פורתא בריש מסא ושדיא ליה בנורא והדר מפריש חלה, דלא תשכח תורת חלה ואכיל לה כהן גדול. ומיהא משמע דכל היכא דאיתא כהן קטן לא מפריש אלא חדא ואכיל ליה כהן, ולא תיקנו להפריש חלת האור וחלת כהן אלא בדליכא כהן קטן, והתם הוא דתקינו שתים, של כהן אכיל ליה כהן גדול אחר שטבל , וטמא שרץ ונבלה ואפילו טמא מת אוכלה שלא אסורה אלא [למי] שטומאה יוצאה עליו מגופו.

וגרסינן התם רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו אזלי בארבא סליק רב עמרם לאפנויי, אתיא ההיא איתתה לקמיהו אמרה להו טמא מת מהו שיטבול ויאכל בתרומה בחוצה לארץ, אמר ליה רב נחמן [לרמי בר חמא] (שם ע"ב) וכי הזאה יש לנו, אמר ליה רמי בר חמא לא ליחוש מר לסבא, אדהכי אתא רב עמרם אמר להו הכי אמר רב טמא מת טובל ואוכל בתרומה בחוץ לארץ ולית הלכתא כוותיה, ואמר מר זוטרא משמיה דרב ששת טמא שרץ טובל [ואוכל] בתרומת חוצה לארץ. ומכל מקום לפי פירושין אלו חלה שניה שנתנה לכהן אסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו עד שיטבול. ושמעתי שבאותן המקומות שנותנה לכהן אוכלין אותה אף כהן גדול ואשתו נדה. ולפי שאפשר לפרש כי מחלוקת ר' יוסי ורבנן אינה [אלא] בחלה ראשונה שהיא לאור בזמן שאין שם כהן [קטן], דתנא קמא סבר שאם בא כהן גדול לאוכלה אוכלה טבול יום והוא יצאה עליו טומאה מגופו, ור' יוסי סבר כל שלא יצאה עליו טומאה מגופו אוכלה ואף על פי שלא טבל אבל השניה אין לה דין חלה ונאכלת אפילו לזבין ולזבות ולנדות ולבעלי קריין. והיינו דאמרינן התם נדה קוצה לה חלה ואכיל ליה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן נקיט פורתא בריש מסא ושדי ליה לנורא והדר מפריש חלה דלא תשכח תורת חלה ואכיל ליה כהן גדול, כלומר אף על פי שטומאה יוצאה עליו מגופו ואף על פי שלא טבל, וכן פירש שם ר"ש ז"ל שכך כתב. נראה לי שאין קורא לה שם חלה שאין לה תורת חלה כלל, ולפי פירוש זה ההוא דשמואל בפרק עד כמה (שם) (בפרק) ראשונה ובשאין כאן כהן קטן. אלא שזה קשה קצת שאם כן למה תקנו לעולם שתים אם אין שם כהן [קטן] יפריש אחת ויבטל בה כהן גדול ברוב מאכל, שאם היינו מפרשים שלא התיר שמואל לבטלה לכתחלה ברוב אלא לומר שאם נופלת לתוך חולין ואין רוב לבטלה מרבה עליה חולין כדי לבטלה שפיר , אלא שאין נראה כן התם בפ' עד כמה [כמו] שאכתוב בסמוך. ואפשר דהא דקא תני במתניתין מטורי אמנום ולחוץ שתים, לא בכל חוצה לארץ [אלא במקומות הקרובות לארץ ישראל], והתם הראשונה נשרפת לעולם והשניה נאכלת לכהן גדול והוא שטבל, אבל במקומות הרחוקים לא תקנו אלא אחת והיא נאכלת לכהן קטן או אפילו לכהן גדול שטבל, ואם בא לבטלה ברוב מבטלה ואוכלה אף בימי טומאתו והיינו דשמואל, ואפשר היה לפרש דמתניתין אמצעיתא דוקא וסופא לאו דוקא אלא בשאין שם כהן קטן אינו מפריש אלא אחת.

ומיהו לפי הפירושין הראשון [והשני] חלת חוצה לארץ אף על פי שאסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו לא אסורה אלא לאכלה בפני עצמה, אבל אם רצה מערבה בחולין ומבטלה ברוב ואוכלה, דגרסינן בפרק עד כמה (שם) אמר שמואל חלת [חוצה לארץ בטילה ברוב רבה] מבטלה (ליה) ברוב ואוכלה בימי טומאתו, ורבה כהן הוה כדאמרינן (ר"ה יח, א) דבי אבוה דשמואל מדבית עלי , רב הונא בריה [דרב יהושע] כי מתרמי ליה חמרא דתרומה רמי תרתי נטלי דחולין וחדא דתרומה מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא, והא דקאמר שמואל בטלה סתמא קאמר בין לכהן לאוכלה בימי טומאתו בין לאוכלה זר . (או כהן בימי טומאתם לאחר שבטלה עד כאן) . ומשמע נמי דאפילו לכתחלה נוטל ומבטל, וכדאמרינן דרב הונא בריה דרב יהושע מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא דאלמא לכתחלה שקיל ורמי. ומיהו דוקא ברוב אבל שוה בשוה לא וכדאמר התם. ובירושלמי במסכת חלה (פ"ד, ה"ד) גרסינן הורי ר' אבהו בבוצרה צריכה רוב, אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה (ואחד) ואינה נאסרת, אמר ר' זעירא מתניתין אמרה (כאן) [כן] אפילו אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השולחן, כלומר שהזר והכהן מערבין פיתן ואוכלין הכין משמע ליה מתניתין לר' זעירא. ומכל מקום שמעינן מינה דבטלה ברוב אפילו לאכלה הזר . והא דדייק מינה בריש כל הבשר (חולין קד, א) דלא גזרינן העלאה אטו אכילה, האי דקא דייק מדלא גזרינן שמא יאכל זר בה בלא ביטול, ומכל מקום לא קיימא לן כר' זעירא דירושלמי דשרי לבטלה אפילו חד בחד. ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות סז, א) דמשמע שחלת חוצה לארץ מדמעת, דגרסינן התם תרומת גוי בחוצה לארץ אינה מדמעת, התם בשנתערבה חד בחד ואי נמי לר' זעירא דירושלמי בפחות מחד וחד, ומיהו כי מדמעת בשל חוצה לארץ היינו לאחר שהופרשה וחזרה ונתערבה אבל קודם אינה טובלת , דקיי"ל (ביצה ט, א) [חלת] חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. גלגול גוי פוטר או אינו. גרסינן במנחות בפרק רבי ישמעאל (שם): בעי רבא גלגול גוי מאי, והדר אסיק רבא מאן דאמר מרוח גוי פוטר גלגול הגוי פוטר מאן דאמר מרוח אינו פוטר גלגול הגוי אינו פוטר. וקיימא [לן] כוותיה. ואף על גב דאותביה רב פפא ורבינא, הא פריק מאי דאקשו עליה, והלכך מאן דקיימא לן כר' יוסי ור' שמעון דפטרי מרוח הגוי, דר' יוסי נמוקו עמו, (נימא) [נמי] קיימא לן דגלגול גוי פוטר. ורבותא אמרי היינו דוקא בשגלגל עיסתו ומכרה לישראל או שנתגייר לאחר שגלגלה, וכאותה ששנינו במסכת חלה (פ"ג, מ"ו) גר שנתגייר והיתה לו עיסה נתגלגלה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב, והא היא דמספקא ליה התם (מנחות שם) בהדיא, מאן דקתני לה דילמא דברי הכל היא ואפילו לר' מאיר ור' יהודה דמחייבי במרוח, בגלגול גוי פוטר, או דילמא ר' יוסי [ור'] שמעון קא תני לה, אבל גוי שגלגל עיסתו של ישראל חייבת בחלה, וכל אותה סוגיא שבפרק ר' ישמעאל מוכחת כן, דרב פפא אותיביה לרבא גוי שהפריש פטר חמור וחלה מודיעים אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ופטר חמור גוזז ועובד בו, הא תרומתו אסורה, ועוד אותיביה רבינא חלת גוי בארץ ותרומתו [בחוצה לארץ] מודיעין אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת, הא תרומתו בארץ אסורה. [והא] האי תנא דאמר מרוח גוי אינו פוטר וגלגול הגוי פוטר, אלמא בשל עצמו קא איירי ולא בשל ישראל שגלגלה הגוי, וכך אמרו משמיה של הרב אלפסי ז"ל. ותניא בתוספתא חלה פרק קמא (הל' ב) המלאי של ישראל ופועלים גוים עושין בתוכה חייב בחלה המלאי של גוי ופועלים של ישראל עושין בתוכה פטור מן החלה .

גרסינן בפרק [קמא] דביצה (ט, א): אמר שמואל חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, ומשמע שהולך ואוכל הכל אף על פי שאינו משייר אלא אותה שהוא מפריש בלבד, שחלת חוצה לארץ ניטלת אפילו שלא מן המוקף וכמו שכתבנו למעלה (לעיל שער ב, א). המפריש את החלה צריך לברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה מן העיסה , וכשם שמברך על הטהורה כך מברך על הטמאה, תנן (בכורות כז, א) נדה קוצה לה חלה ואם לא היתה יכולה לברך לא היתה קוצה, שהרי מטמאה ומפסדת את הברכה, ותנן (פ"ב, מ"ג) מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין [וכו'], רבי עקיבא אומר יעשנה בטומאה ולא יעשנה קבין כשם שהוא קורא לטהורה, [כך הוא קורא לטמאה] לזו קורא חלה לשם ולזו קורא חלה לשם . ואימתי הוא מברך קודם שיפריש, דאמר (פסחים ז, ב וש"נ) רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, ותניא בתוספתא (ברכות פ"ו הי"ט, תרומות פ"ג ה"ב) היה מהלך להפריש תרומה ומעשר אומר ברוך אשר קדשנו להפריש תרומה ומעשרות, מאימתי מברך עליהן משהפרישן, (אם) הפרישן אם עתיד לקרות להם שם אין בהם משום קדוש[ה] עד שיקרא להם שם, אם אין עתיד לקרות להם [שם], כיון שהפרישן נתקדשו, ולפיכך אם [אין] עתיד לקרוא להם שם מברך קודם שיפרישם מדברי רב יהודה אמר שמואל. וכתב הרב רבי אברהם ז"ל (הל' בכורים פ"ה, הי"א) כתב רב אחא משבחא ז"ל (שאילתות פ' צו פי' ע"ג) וקורא לה שם ואומר הרי זו תרומה. תנן בפרק שני של מסכת חלה (מ"ג):האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה מפני שהיא יכולה לכסות את עצמה אבל לא האיש, ובפרק מי שמתו (ברכות כד, א) [ובירושלמי חלה (פ"ב, ה"א)] דייקי מכאן [עגבות] אין בהם משום ערוה. הדא דאיתמר לברכה אבל להביט אפילו כל שהוא אסור להביט, כהדא דתני המסתכל בעקבה של אשה כמסתכל במקום הרחם, והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה. ירושלמי בפרק ראשון דחלה (הל' ו): עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה משום בל תחרש, ובל תזרע, ובל תחסום. מפריש לקט שכחה ופאה, ומפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני וחלה, אמר רבי יצחק כדו נסיב ידו והוא פשיט עשרתי אצבעותיה והוא אמר הרי קיימתי עשר מצות, חלה לשם, תרומה לשם. לזה השם המיוחד.תם חזק ונתחזק