שער ג עריכה

אבאר דין המערב שאור שלא הורמה חלתו בתוך עיסה [שהורמה חלתה, וכן דין המערב שאור שהורמה חלתו בתוך עיסה] שלא הורמה חלתה. ואבאר עם זה דין הקמחים שהאשה מערבת עם העיסה בשעת עריסה ולאחר שהורמה חלתה. שנינו בפרק שלישי (מ"ח): הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל, פירוש מעיסה שלא הורמה חלתה שהיה בה כשיעור ונטל ממנה שאור עד שלא הרים חלתה [של] העיסה, שנמצא השאור הזה חייב בחלה, ולפיכך צריך להפריש עליו ממקום אחר חייב בחלה. ומסתברא בשנאבד או נאכל מותר אותה עיסה עד שלא הפריש ממנה חלתה, שאם אין אתה אומר כן למה לי פרנסה ממקום אחר יוציא ממותר עיסה זו, ואפילו הרים ממנה ולא הקיף בדיעבד יצא ונתקן גם השאור הזה. ואפילו לא הִשְׁעִיר על הכל, דהיינו אחד מעשרים וארבעה לבעל הבית או ארבעים ושמונה לנחתום אפילו הכי נתקן שאור, שאין השיעורין מעכבין בדיעבד, ושמא יש לומר דכל שלא הפריש אחד מעשרים וארבעה כנגד השאור שעדיין צריך להפריש עליו ממקום אחר. ופירוש לפי חשבון, שאם יש בשאור כקב יפריש מעיסה אחרת חייבת אחד מעשרים וארבעה כנגד הקב הזה אם של בעל הבית הוא, או אחד מארבעים ושמונה אם הוא של נחתום, ואם אין לו פרנסה ממקום אחר יטול מכל עיסה זו הפטורה אחד מעשרים וארבעה. ואם נפשך לומר והיאך אפשר להרים על זה מעיסה החייבת, והלא השאור הזה בטל במיעוטו בתוך העיסה דבר תורה, ונמצא מפריש מן החיוב על הפטור. יש לומר דאתיא כמאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא והלכך אין השאור הזה בטל בעיסה, ולמאן דאמר לאו דאורייתא הוא כשיש בה השאור כזית בכדי אכילת פרס.

ובתוספתא (פ"ב הל' ב') קתני דמביא קמח ממקום אחר ומצרפו לחמשת רבעים לחייב עליו לפי חשבון , ואם תאמר אם כן היאך מצטרף הרי העיסה שהורמה חלתה מפסיק, הא לית[א] (הלכתא), שהרי שנינו בפרק רביעי (מ"ג) דבר שניטלה חלתו באמצע מצטרפין שכבר נתחייב בחלה. ומסתברא שאפילו נתנה לתוך עיסה של אורז כן [הוא], לפי שלא אמרו קב אורז או קב תרומה באמצע אין מצטרפין אלא בשכל אחד עומד לעצמו אבל במעורב לא, די לא בשל מה ששנינו (פ"ג, מ"ה) העושה עיסה עם הנכרי בשותפות אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה, הא יש בה כשיעור חייבת, היאך יטול ממנה חלה והלא חלקו של גוי באמצע וקב הגוי באמצע מפסיק. כדאיתא בירושלמי (פ"ג, ה"ד), דגרסינן התם רבי בון בר רבי חייא בעא קומי רבי זירא ואפילו בשיש בשל ישראל כשיעור יעשה כקב מכאן וקב מכאן וקב הגוי באמצע, אמר ליה ר' זעירא ואינו מעורב על ידי גידים, כלומר בתמיהא דכיון שהוא מעורב שגידים (כלומר) מעורבין זה לזה הכל כאחד ואינו כקב הגוי באמצע, ומה ששנינו (פ"ג, מ"י) הנוטל שאור מעיסת חיטין ונותן לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, חייבת ונוטל ממנה חלה אחת על הכל, או אם יש לו פרנסה חייבת ממקום אחר מוציא לפי חשבון קאמר. ומה שלא פירש שם כן לפי שסמך על מה ששנה במשנה זו שקדמה לה. במה דברים אמורים בחלת הארץ אבל בחלת חוצה לארץ שאין אנו נוהגין ליטול אחד מעשרים וארבעה אלא כל שהוא, אינו צריך להביא פרנסה ממקום אחר ולא ליטול חלה על הכל, אלא נוטל ממנה חלת האור כל שהוא.

הנוטל שאור מעיסה שהורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שלא הורמה חלתה, נוטל חלה אחת על הכל, כדי שלא יהא כנוטל מן הפטור על החיוב, ואם תאמר למה לא יפטור שאור זה שכבר הורמה חלתו את כל העיסה, ומאי שנא מן המדומע שפוטר, וכדתנן (פ"ג, מ"ב) נדמעה עיסתה עד שלא גלגלה פטורה שהמדומע פטור, משגלגלה חייבת , לא היא, שהתרומה והחלה פוטרין תערובתן לגמרי ואינן נגררין אחר רוב עיסה אחרת, מה שאין כן בעיסה שהורמה חלתה, ולא אפילו בשאר המינין הפטורין מן החלה, שהרי שנינו (שם מ"י) הנוטל שאור מעיסת חיטין ונותן לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם [דגן] חייבת, ואם חלת חוצה לארץ היא נוטל ממנה חלת האור כל שהוא ושפיר דמי. ואפשר שצריך לומר כשהוא נוטל הרי זו חלה חוץ מן השאור הפטור שבו. וכאותה ששנינו בתוספתא (פ"ב, ה"ד) קמח טמא שנתערב ואין בטמא כשיעור כשהוא נוטל אומר הרי זו חלה חוץ מן הטמא שבו. שנינו בפרק שלישי (מ"א): כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא [יהא שם] חמשת רבעים קמח. שלא יהא גרסינן, [ולא] ובלבד שיהא. פירוש כשהאשה עורכת לישתה לאחר הרמת החלה והיא עורכת הפתיתין על גבי קמח ואותו קמח לא הורמה חלתה, ואם יהיה בו חמשת רבעים כדי שיעור חלה אף על פי שמתחלק בין כמה פתיתין הסל או התנור מצרפן, ונמצא שאוכל טבל. והכין איתא בירושלמי (פ"ג, ה"א) דגרסינן התם למה לי ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח, אמר ר' מתניה מתניתין קודם עד שלא למדו הכוהנות. מה למדו את הכהנות הרי זה חלה על העיסה ועל השאור המתעמד בה על הטבל שנתערב בה ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שנתן תחתיה לכשתעשה כולה גוש אחד תיקדש זו שבידה לשם חלה. ולפיכך קודם שלמדו אותן להתנות כן, אלו היה בקמח המתערב בפתיתין בשעת עריכה חמשת רבעים קמח הכל אסור, מפני שנתערב בתוכן שהוא חייב בחלה, ואף על פי שהוא מתחלק בכל הפתיתין ואין חמש רבעים במקום אחד, וכדתניא בתוספתא (פ"א, ה"ו) כהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרץ והשאור מצטרפין לחמשת רבעים לאסור את העיסה. וקמח דקתני היינו קמח שנותן שם בשעת עריכה, אבל אם התנה בשעת הרמת החלה הכל פטור בחלה שהרי בידה, כדאיתמר בירושלמי שכך למדו את הכהנות, ודוקא כשהחלה בעין בשעה שנתערבו קמח ושאור אלו בעיסה, אבל אם הטילה לאור אינה מתרת שהרי איננה בשעת חיוב. ולפיכך צריכות הנשים להתנות כן בשעת הרמה, ושלא ליתן החלה באור עד סוף עריכה, לפי שפעמים לשות עיסה מרובה ויהיה בקמח חמשת רבעים.