פסקי חלה/שער א
שער א
עריכהובו יתבאר באיזה מינים נוהג דין חלה ובאיזה עיסות: מעשה אילפס, סופגנין, דבר שאין לו תוריתא דנהמא, נלוש ביין ודבש, המעיסה וחליטה ודין עיסת הפקר ועיסת הכלבים ומאיזה שיעור מתחייבת העיסה להפריש ממנה חלה.
אין חייבין בחלה אלא חמשת המינין בלבד, דתנן בפרק קמא דחלה (מ"א): חמשה דברים חייבין בחלה החטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושפון הרי אלו חייבין בחלה. וגרסינן עלה בירושלמי (פ"א, ה"א) אי כתב (במדבר טו, יט) והיה באכלכם לחם הארץ הייתי אומר כל הדברים יהיו חייבין בחלה, תלמוד לומר מלחם ולא כל לחם. אי מלחם אין לי אלא חטים ושעורין בלבד, [כוסמין ושבולת שועל ושיפון מנין] תלמוד לומר (שם) ראשית עריסותיכם ריבה, וריבה את הכל, ר' יוסי בשם ר' שמעון בן לקיש בשם ר' ישמעאל אומר נאמר לחם בפסח (דברים טז, ג) ונאמר לחם בחלה מה לחם שנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ, אף לחם האמור בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. בדקו ומצאו ואין לך דבר בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד, ושאר כל הדברים אינן באין לידי חמץ ומצה אלא לידי סרחון. ר' שמואל בר נחמן שמע כולהון מן הדין קרייה (ישעיה כח, כה) ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו, ושם חטה אלו החטין, שורה זו שבולת שועל, ולמה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה, שעורה אלו השעורין, נסמן זה השפון, וכוסמת אלו הכוסמין, גבולתו עד כאן גבולו של לחם, והקשו שם על הא דר' שמואל בר נחמן ולמדין מן הקבלה, והשיבו אמר ר' סימון מאי דכתיב (שם שם, כו) ויסרו למשפט אלהיו יורנו כמי שהוא דבר תורה .
חמשה מינין אלו אפילו זכה בהן מן ההפקר אף על פי שפטור מן המעשר, וכדתנן (מעשרות פ"א, מ"א) כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ חייב במעשרות, ונשמר לאפוקי הפקר, אפילו כן חייבין בחלה דתנן בראשון של מסכת חלה (מ"ג): אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות הלקט והשכחה והפאה וההפקר. ובירושלמי (שם, ה"ג) ילפינן לה דכתיב (דברים יד, כט) ובא הלוי (אשר) [כי] אין לו חלק ונחלה עמך. דגרסינן התם מנין שהן חייבין בחלה ופטורין מן המעשר, ר' יוחנן בשם ר' ינאי זה אחד משלשה מקריות שהן מחוורין בתורה ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך מה שיש לך ואין לו את חייב ליתן לו, יצא הפקר שידך וידו שוין בו, היא לקט ושכחה היא פאה היא הפקר, כלומר אבל בחלה כתיב (במדבר טו, יט) והיה באכלכם מלחם הארץ, מאיזה לחם שיהיה אפילו של הפקר ולקט ושכחה ופאה. וכן תבואה שלא הביאה שליש אף על פי שפטורה מן המעשר דכתיב (דברים יד, כב) תבואת זרעך שהוא נזרע ומצמיח, יצא קודם שהביאה שליש שאינה צומחת, וכתיב (ויקרא כה, כא) ועשת את התבואה לשלש השנים, ודרשינן מינה (ראש השנה יג, א) לשליש, ואפילו הכי חייבת בחלה, דתנן (מ"ג): אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות תבואה שלא הביאה שליש ר' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה. וקיימא לן כתנא קמא.
ירושלמי (פ"א הלכה ג): מה טעמן דרבנן נאמר (דברים טז, ג) לחם בפסח ונאמר (במדבר טו, יט) לחם בחלה מה לחם האמור בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ אף לחם שנאמר בחלה דבר שבא לידי מצה וחמץ, מה טעמיה דר' אליעזר כתרומת (ה)גורן כן תרימו אותה (שם שם, כ) מה תרומת הגורן מפירות [שהביאו שליש אף זו מפירות שהביאו שליש, ולית ליה לרבי אליעזר] לחם לחם אשכח תני בשם ר' אליעזר אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא ידי חובתו בפסח עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ובכל שאר המשקין חייבת בחלה. דתנן (פ"ב, מ"ב): עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה, ואף על פי שלמדו לחם שנאמר בחלה מלחם שנאמר בפסח ואלו לחם שנאמר בפסח אינו בא לידי חימוץ כשנילושה במי פירות לבד שאין מי פירות מחמיצין, מסתברא שלא למדו מלחם שנאמר בפסח אלא המינין הבאין לידי מצה וחמץ, ואפילו בפסח היו יוצאין בה אלא שהיא מצה עשירה ובעינן לחם עוני וליכא ובין שעשאה לאפותה בתנור בין באילפס, בין הרתיח ולבסוף הדביק בין הדביק ולבסוף הרתיח חייבת בחלה. והא דתנן בראשון של מסכת חלה (מ"ד): הסופגנין והדובשנין והאסקריטון וחלת המשרת והמדומע פטורין מן החלה, פליגי בה ריש לקיש ור' יוחנן בפסחים בפרק כל שעה (לז, א), דאמרינן התם ריש לקיש אומר הללו מעשה אילפס הן, כלומר שאין לחם אלא האפוי בתנור או כעין תנור שהרתיח ולבסוף הדביק אבל הדביק ולבסוף הרתיח אין זה כעין תנור ואין קרוי לחם ופטורין מן החלה, ור' יוחנן סבר אפילו מעשה אילפס חייבין בחלה אלא הללו שעשאן בחמה. ובירושלמי (פ"א, ה"ג) העמידו מחלוקתן בשהאור מהלך תחתיו, דריש לקיש סבר כל שהאור מהלך תחתיו כאילפס אינו לחם שאין זה כעין תנור, ור' יוחנן סבר אף על פי שהאור מהלך תחתיו הרי זה לחם כל שנעשה על ידי האור הרי זה כעין תנור, וקיימא לן כר' יוחנן מדלא מני הא מהני תלת דמני בריש פרק החולץ (יבמות לז, א) דהלכתא בהו כריש לקיש לגבי ר' יוחנן וכן פסק הרב אלפסי ורבי אחא משבחא ז"ל (שאלתות פרשת צו פי' עז) וכן בתוספות (פסחים לז, ב) .
הלש עיסתו לעשותה סופגנין בחמה ונמלך ואפה בתנור או שעשאה לאפותה ונמלך ועשאה סופגנין חייבת בחלה דתנן (פ"א, מ"ה): עיסה שתחלתה וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה, שמעינן מהכא דאף על גב דגלגולה ובלילתה קשה כל שעשאה לדעת סופגנין ועשאה סופגנין פטורה, ואין אומרין בכי הא משעת גלגול נתחייבה בחלה וכן עיקר. ותדע לך דגרסינן בכיצד מברכין (ברכות לז, ב לח, א) תני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה, ואקשי והא תני חייב, ומשני התם כדקתני טעמיה ר' יהודה אומר מעשיה מוכיחין עליה עשאה כעבין חייבת בחלה לימודים פטורה. ופירש שם ר"ש ז"ל לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא בחמה, אלמא אף על פי שגלגלו ועשאו כלחם כיון שעשאן בחמה ליפטר. פירש ר' שמשון ז"ל (פ"א, מ"ה) דאפילו כעבין לא מחייב אלא כשנטל ממנה חררה שאין בה שיעור ואפאה ואכיל, דאיכא למגזר דילמא מימלך אכולה עיסה, מה שאין כן כשעשאה לימודים שאין דרכו לימלך, והיינו דאמרינן מעשיה מוכחין עליה, ולעולם כל שעשאה כולה לכותח אפילו כעבין פטורה, ויש אומרין אפילו לא ניטל ממנה לחררה כלום אלא כל שעשאה כעבין פעמים שהוא נמלך ועושה אותה לאכילתו.
וענין זה אמרו בירושלמי (פ"א, ה"ה) גבי עיסת הכלבים דגרסינן התם, אי זו עיסת הכלבים ר' שמעון בן לקיש אמר כל שערב בה מורסן, מתניתא אמרה כן בזמן שהרועים אוכלין ממנה ר' יוחנן אמר כל שעשאה כעבין ותני כל שעשאה כעבין חייבת לימודים פטורה, כלומר אם עשאה כעבין הרועים אוכלין ממנה קרינן לה, לפי שכל העשויה כן פעמים שהרועים נמלכין ועושין אותה לעצמן לאכול ממנה. ותניא בתוספתא (פ"א הלכה ה) עיסת הכלבים מעצמה ניכרת עשאה ככרין חייבת לימודין פטורה.
וגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ד): חדא איתת שאלה לר' מונא בגין דאנא בעי מעבד איסתי אטרי מהו דינסבנה ותהא פטורה מן החלה, אמר לה למה לא. אתא שאיל לאבויי אמר ליה אסיר שמא תימלך לעשותה עיסה. ופירוש איסתי כמו עיסתי ושאלה לר' מונא בגין שעשאה לאיטרי שהוא כעין אסקריטין מהו ליקח ממנה מעט לאפותה בתנור בלא חלה כל שלא נטול כדי חיוב חלה, ואמר לה ולמה לא, כלומר מותר, וכשבא אצל אביו ושאל אמר לו אסור שמא תמלך ותעשה כל העיסה בתנור ונמצאת חייבת למפרע , וכדתנן תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת.
ירושלמי (שם, ה"ג): אמר ר' יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומרין עליו המוציא לחם מן הארץ ואדם יוצא ידי חובתו בפסח ר' שמעון בן לקיש אמר כל שהאור מהלך תחתיו [אינו] חייב בחלה ואין אומרין עליו המוציא ואין אדם יוצא ידי חובתו בפסח, אמר ליה ר' יוחנן ובלבד על ידי משקה. מתניתא פליגי על ר' יוחנן הסופגנין והדובשין והאסקריטין וחלת המסרת והמדומע פטורין מן החלה פתר לה בסופגנין העשויין בחמה. ותני כן יוצאין בסופגנין שנעשו באור [ואין יוצאין בסופגנין שנעשו בחמה. יוצאין בסופגנין שנעשו באור], לית הדא פליגא על ר' שמעון בן לקיש פתר לה כשהיה האור מהלך מן הצד. ונראה מכאן דמודה ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש במה שנעשה על ידי משקין שאינו קרוי לחם. ומיהו ודאי אפילו לדעת בני מערבא לא אמרו אלא במה שגמר אפייתו או בישולו על ידי משקין כסופגנין והדובשנין (שמסופגנין) [שמטוגנין] באילפס בשמן ודבש, אבל בשאין גמר מלאכתן במשקה לחם הוא לכל דבר.
ותדע לך דחלוט ואשישה לולי שהיא מצה עשירה יוצאין בה בפסח, ואף על גב דנעשה על ידי שני תנורין לחם הוא, דר' יוחנן וריש לקיש לית להו דר' יהודה דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור אחד, כדאיתא התם בפרק כל שעה (פסחים לז, א-ב) ואנן נמי לא קיימא לן כותיה, וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות, והביא ראיה מהא דגרסינן ביבמות פרק החולץ (יבמות מ, א) האי חלוט (ואשישה) דקאמרינן מצה הוא למאי הלכתא אמר רבינא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אלמא אף על גב דחלטה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור או באילפס לחם איקרי ואדם יוצא ידי חובתו בפסח. ומכל מקום לפי זה אותן אסקריטין שאנו קורין קרפיי"ש ורושאול"ש שגמר אפייתן באילפס על ידי שמן אין חייבין בחלה ואין מברכין עליה המוציא. ואין נראה כן מדתניא ומייתי לה בפרק כיצד מברכין (ברכות לז, ב) וכן במנחות (עה, ב) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו נטלן לאוכלן אומר עליהם המוציא לחם מן הארץ, וקא פסיק ותני לא שנא מנחת סולת ולא שנא מנחת מאפה לא שנא מנחת מרחשת ולא שנא מנחת מחבת אף על פי שמטוגנת בשמן. על [כן] פירש רבנו יעקב ז"ל דלא נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אלא בדבר שבלילתו רכה דר' יוחנן סבר דאפייתו באלפס עושהו לחם וחייב בחלה ומברכין עליו המוציא ובלבד שלא על ידי משקין, וריש לקיש סבר תנור עושהו לחם ולא אלפס אבל דבר שבלילתו קשה מודו כולי עלמא שחייב בחלה ומברכין עליו המוציא ואפילו נעשה על ידי משקין. ולפיכך רשאול"ש ופרטול"ש וקרפיי"ש כולן חייבין בחלה ומברכין עליהן המוציא דתוריתא דנהמא אית בהו, אבל ורמיאל"ש אין מברכין עליהן המוציא דלית להו תוריתא דנהמא. ולפי מה שכתבנו למעלה אף הן פטורין מן החלה ואף על פי שבלילתן קשה הואיל וגלגל עיסתן מתחילה לעשותם כן והרי אלו כסופגנין ודובשנין שמתחילתן נעשו על דעת כן ופטורין, וכן דעת רבנו שמשון ז"ל (פ"א, מ"ה) וכן נראה עיקר. אף על פי שרבנו יעקב ז"ל חולק בדבר לומר שכל שבלילתו קשה משעת גלגול מתחייבת בחלה. וכבר כתבנו למעלה ראיות מכריעות לפטור, מלחם העשוי לכותח ומסופגנין ועיקר.
גרסינן בפרק כיצד מברכין (ברכות לז, ב): כי אתא רבין אמר ר' יוחנן טרוקנין חייבת בחלה, מאי טרוקנין כובא דארעא, מר זוטרא קבע עליה ומברך עליה המוציא ושלש ברכות, אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני קרי בהו. פירוש כובא דארעא לחם שאופין אותו על גבי קרקע.
העושה עיסה להאכילה לחיה ולעופות פטור מן החלה. דגרסינן בספרי זוטא ראשית עריסותיכם (במדבר טו, כא) שלכם חייבת בחלה ושל חיה אינה חייבת, ותנן (פ"א, מ"ח): עיסת הכלבים בזמן שהרועין אוכלין ממנה חייבת בחלה ומערבין בה ומברכין עליה ונעשית ביום טוב ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, ואם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה ואין מערבין (עליה) [בה] ואין מזמנין עליה ואין משתתפין בה ואין מברכין עליה ואינה נעשית ביום טוב ואין אדם יוצא ידי חובתו בפסח. ונראה דטעמא דמילתא משום טעמא דאיתמר בספרי, והכי נמי פירשו בירושלמי (פ"א, ה"ה) דגרסינן התם ר' בא בשם שמואל אפילו עשאה קלוסקין והא תנינן אם [אין] הרועים אוכלין ממנה [תפתר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה]. אבל בירושלמי פירשו עוד בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה כל שערב בה מורסן, כלומר דפעמים מערבין בה כל כך שאינה ראויה לרועים, אבל אי אפשר לפרש אפילו לדברי הירושלמי שכל שיש בה מורסן אינה חייבת בחלה, שהרי שנינו (פ"ב, מ"ו) חמשת רבעים קמח חייבין בחלה הם ושאורן וסובן ומורסן, אי נמי יש לפרש שערב בתוכה מורסן לאחר שנטל מתוכה לפי שאין דרך בני אדם ואפילו העני לעשות כן, וכדתנן (שם) נטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין. שנינו בפרק ראשון (מ"ו): המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין החליטה בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין. ותניא בפרק כל שעה (פסחים לז, ב) המעיסה קמח על גבי מגלושין החליטה מגלושין על גבי קמח, ואיקשו התם [מאי שנא המעיסה] ומאי שנא החליטה ופריקו אמר רב יהודה ואיתימא ר' יהושע בן לוי כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, כלומר דמאן דמחייב בזו מחייב בזו, ותברא מי ששנא זו לא שנא זו.
וגרסינן בירושלמי פרק קמא דחלה (ה"ד): ר' אמי בשם ר' יוחנן על הדבר הזה הלכתי אצל ר' (יושייא) [הושעיא רובה] לקיסרין ואמר לי שני תלמידי חכמים (שאינו) [שנו אותה], וחכמים אומרין לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הנאפה בתנור חייב באלפס ובקדרה פטור. ופירוש מגלושין מים חמין לתוך קמח. ולענין פסק הלכה אלו ואלו לפטור וכל שגמר מלאכתן כן, וכדתניא בפרק כל שעה (פסחים שם) יכול יהיו המעיסה והחליטה חייבין, תלמוד לומר לחם, ר' יהודה אומר אין לחם אלא האפוי בתנור, [ואם אפוים אחר כך בין בתנור] בין באלפס בין על גבי קרקע חייבין בחלה ו[כ]דקיימא לן כר' יוחנן דמחייב. והא דקתני באידך ברייתא התם וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה עשאן באילפס פטורין בתנור חייבין, והיא דמייתו בירושלמי שכתבנו, (אי) [הא] אותביניה התם לר' יוחנן מניה ואוקימנא כתנאי, דהיינו דר' יהודה דאידך ברייתא ותנא קמא דאתי דידיה אקשי התם ר' יהודה היינו תנא קמא אלא לאו מעשה אילפס איכא ביניהו דתנא קמא סבר חייבין ור' יהודה סבר פטורין.
ירושלמי (פ"א, ה"ד): קמח קלי שעשאו בצק חייב ר' יוסי בשם ר' יוחנן והוא שאפיין. ב. גרסינן בעירובין פרק כיצד משתתפין (עירובין פ"ג, א-ב): תנו רבנן ראשית עריסותיכם (במדבר טו, כ) כדי עיסת מדבר וכמה עיסת מדבר והעומר עשירית האיפה הוא (שמות טז, לו) מכאן אמרו שבעת רבעים ועוד קמח חייבין שש לירושלמית וחמש לצפורית. ושיעור ועוד היינו ביצה , לפי שהעומר שהיא עיסת מדבר עשירית האיפה היא ואיפה שלש סאין וסאה ששה קבין נמצאת האיפה י"ח קבין והקב ארבע לוגין דהיינו ששה רובעי קב בחמש וביצה וחומש ביצה , וכן קבה מלוגנאה לפסחא דאתקין רב וכן לחלה. והא אנן תנן (פ"ב, מ"ו) חמשת רבעים קמח חייבין בחלה קבה מלוגנאה נמי קאי אהאי שיעורא.
שיעור זה לכל עיסה שבחמשת המינין, דמתניתין סתמתא קתני לה [ולא] חלקו בין חטין לשאר המינין ולא בין היפות שבהן לרעות שבהן. אבל בברייתא נחלקו בדבר זה דגרסינן בפרק אלו עוברין (פסחים מח, א) גמרא כיצד מפרישין עיסה בטומאה, וכמה שיעור עיסה, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר בחטין קבין ובשעורין שלשת קבין, ר' נתן אומר משום ר' אליעזר חלוף הדברים, והא תניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר בחטין שלשה קבין ובשעורין ארבע קבין, לא קשיא הא בחוסיכתא הא במעליותא, ולא קיימא לן כחד מיניהו לגבי תנא דמתניתין דמסכת חלה וחכמים דמסכת עדיות (פ"א, מ"ב) דלא חלקו כלל, אלא שאני תמה כי אמרו שם כמה שיעור עיסה האיך לא הביאו מתניתין דחלה ומתניתין דעדיות ובריתא דכיצד משתתפין. שנינו בפרק שני של מסכת חלה (מ"ו): חמשת רבעים קמח חייבין בחלה הן ושאורן [וסובן] ומורסנן חמשת רבעים חייבים ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין. הן ושאורן וסובן ומורסנן [חמשת] רבעין חייבין. כלומר שהכל מצטרף לשיעור חמשת הרבעין כל שלא ניטלו מתוכן, ופירשו בירושלמי (פ"ב ה"ג) אמר ר' יוחנן דרך עיסה שנו כל שלא ניטל מורסן מתוכן זו דרך עיסה, ואמרו בפרק כלל גדול (שבת עו, ב) שכן עני אוכל פתו עיסה בלוסה, אבל ניטל מורסנן וחזר לתוכן אין זו דרך עיסה. ומיהו דוקא להצטרף הוא שאין מורסן וסובן מצטרפין לחמשת רבעים אחר שניטלו מהם, אבל יש בלא הן חמשה רבעין חייבין ובלבד שיהא ראוי לאכילה כל שכיוצא בהן אוכלין אפילו הרועים שזו היא עיסת הכלבים שהרועים אוכלים ממנה, כמה שפירשו עליה בירושלמי כמו שכתבנו למעלה. שנינו (פ"א, מ"א): חמשה דברים חייבין בחלה החטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל והשיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה. ודוקא בשבללן ועשה מהן עיסה אחת, אבל גלגל כל אחד בפני עצמו אף על פי שהקיפן זה אצל זה אחר כך אין כולם מצטרפין, שאין כולן מין אחד אלא כל אחד מצטרף זה עם (זה) מינו ולא עם שלא במינו. דתנן בפרק בתרא דחלה (מ"א-ב): שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה אפילו הן ממין אחד פטורין, בזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור, איזהו מין במינו החטים אינן מצטרפים עם הכל אלא עם הכוסמין, השעורין מצטרפות עם הכל [חוץ] מן החטים, ושאר מינין מצטרפים זה עם זה, והא דקתני שהכוסמין והחטים מין אחד וכן השעורים עם שאר המינין לענין חלה בלבד אמרו ולא לענין כלאים כמו שיתבאר למטה.
ובירושלמי (ה"א) [הקשו מתניתין] דפרק קמא אמתניתין דפרק בתרא (ומתני) [ומשני] להו, דגרסינן התם תמן תנינן אי זהו מין במינו החטים אינן מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין והשעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים, ר' יוסי אומר לה סתם ר' יונה בשם רבי יוחנן תמן בנשוך וכאן בבלול, תני ר' חייא כן וכולן שבללן תבואה קמחים ובצקות מצטרפין. [עירס] ראשי עסיות א"ר יוסי וההן נשוך לא [כמעורס] הוא [את אמר] אינו מצטרף [והכא אינו מצטרף] . ופירוש הירושלמי הכי שהקשו מתני' דפרקא קמא דקתני וכולן מצטרפין אמתניתין דפרקא בתרא דאין מצטרפין אלא מין במינו. ופריק ר' יונה משמיה דר' יוחנן דמתניתין דפרק קמא דוקא בשבללן יפה זה עם זה ועשה מכולן עיסה אחת וכדתני ר' חייא כולן שבללן זה עם זה בתבואה או בקמח ועירסם לאחר מכאן או בציקות דלאחר שעירס זה לעצמו וזה לעצמו חזר ובללן בצקן יחד וערסן וערבן יפה יחד. אבל מתניתין דפרק בתרא בשלא בללן אלא שעירסן זה לעצמו וזה לעצמו ואחר כך הקיפן זה לזה, ואף על פי שנושכין בציקן זה את זה אין מצטרפין אלא מין עם מינו בלבד, ושאלו אם עירס יפה ראשי העיסה זה עם זה מהו מי הוי כבלול או לא, והדר ר' יוסה דלא דאף שנושכין בציקם זה את זה עד שאם יפריד זה מזה ישאר בזה ואפילו הכי אמרו שאינן [מצטרפין]. ואיכא למידק שכאן עשו הכוסמין מין החטים ומין השעורים, ואלו בפרק כל שעה (פסחים לה, א) אמרו כוסמין מין חטים שבולת שועל ושיפון מין שעורים דמשמע הני מין שעורים אבל לא הכוסמין, תירץ רבנו שמשון ז"ל (ריש כלאים) דהתם הכי קאמר כוסמין אף מין חטים אבל שיבולת שועל ושיפון מין שעורים ולא מין חטים.
תוספתא במסכת חלה (פ"ב, ה"ג): קב חטים וקב שעורים וקב כוסמין הרי אלו מצטרפין, כשהוא תורם תורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו, חצי קב חטים וחצי קב שעורים וחצי קב כוסמין נוטל מן הכוסמין. ופירש ר' שמשון ז"ל (שם) רישא וסופא כשהכוסמין באמצע שהכוסמין מצטרפין עם החטים ועם השעורים, והילכך רישא ביש בכל אחד קב מצטרפים לחייב החטים בלא השעורין והשעורין בלא החטים, ותורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו כולו כל שכן זה עם זה, והחטים והכוסמין כלאים זה עם זה וכן השעורים והכוסמין. דתנן בפרקא קמא דכלאים (מ"א) החטים והזונין [אינן] כלאים זה בזה, השעורין ושבולת שועל הכוסמין והשיפון אינן כלאים זה בזה, כלומר כל זוג וזוג מאלו האחד עם בן זוגו, אבל אחד מזוג זה עם (זה) אחד מן הזוג האחר כלאים זה בזה. וכדאיתמר עלה בירושלמי (כלאים פ"א, ה"א) ר' יוסי בשם ר' יוחנן כולהון זוגות זוגות. וסופא דתוספתא דליכא אלא חצי קב בכל אחד וליכא שיעורא עד שיצטרפו שלשתן, נמצא הכוסמין שהן באמצע שניהם מצטרפין עמהן לחייבן והרי הן חייבין, אבל חטים ושעורים דאין מצטרפין זה עם זה פטורין, הילכך נוטל מן הכוסמין לבדו ולא מן החטים ושעורין.
ונראה היה לי דברישא אפילו היה השעורין באמצע כן, ואע"פ שהחטין אינן מצטרפין לחיוב חלה הואיל והשעורין המפסיקין באמצע חייבין בחלה מיהא, וה"ל כאותה ששנינו בפרק רביעי של חלה (מ"ג) שני קבין וקב אורז או קב תרומה באמצע אינן מצטרפין דבר שנטלה חלתו באמצעותן מצטרפין שכבר נתחייב בחלה. ובירושלמי (פ"ד, ה"ב) נמי אמרינן קב מין אחר מצטרפין, ורחוק הוא לומר שמשנתינו דוקא במין אחד ממש כגון שני קבין חטים או שני קבין שעורין. ומיהו ודאי בירושלמי אמרו כן בפרק האחרון של חלה (שם), דגרסינן התם לא אמר אלא קב חטים וקב שעורים וקב כוסמין באמצע ר' אבון ב"ר חייא אמר ר' חנניה חביריהון דרבנין בעו מה בין כוסמין באמצע מה בין שעורין באמצע, ר' בון בשם רבנין דקסרין אין הכוסמין מצטרף עם החטין מפני שהוא מינו אלא שהוא מדמי לו מכיון שהוא רחוק ממנו אינו מדמי לו ע"כ, אלמא משמע דדוקא בכוסמין באמצע משום מן החטים לגמרי ולא אמרו מצטרף אלא שהוא דומה בעיסתו. אבל מין אחד ממש דקב חטים וקב שעורין וקב חטים אף על פי שהשעורים באמצע אינן מפסיקין. שנינו בפרק רביעי (מ"ג): שני קבין וקב אורז או קב תרומה באמצע אינם מצטרפין, דבר שניטלה חלתו באמצע מצטרפין שכבר נתחייב בחלה.
ירושלמי (פ"ד ה"ב):קב אורז או קב תרומה אינן מצטרפין, קב הגוי אינן מצטרפין, קב מדומע אינו מצטרף, קב מין אחר (אינו) מצרף, קב אשה אחרת מצרף, קב שניטלה תרומתו מצרף, ר' בון בר' חייא בעי קב חלה מהו שיצרף, תניא ר' חלפתא בן שמואל קב הקדש מצרף קב חלה אינו מצרף, מה בין הקדש [ומה בין חלה, הקדש] ראוי הוא לפדותו ולחייבו חלה אינו ראוי לפדותה ולחייבה. שנינו בפרק שלישי (מ"ז): העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה (ואין) [ו]אדם יוצא ידי חובתו בפסח. פירוש אע"פ שהאורז אינו חייב בחלה דתנן (פ"א, מ"ד) אלו חייבין במעשרות ופטורין מן החלה האורז והדוחן והפרגין והשומשמין והקטניות, אם עשה עיסה מן האורז ועירב בתוכה מין חטים, אם יש בה טעם דגן, אף על פי שהאורז רבה על החטים ואין בחטים חמשת רבעים קמח כל שיש בכל העיסה חמשת רבעים חייבת בחלה, וכן פסק הרב רבנו משה ז"ל (הל' בכורים פ"ו, הי"א) כסתם משנה זו. ותנן נמי (פ"ג, מ"י): הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה אם כן למה אמרו הטבל אוסר כל שהוא [מין] במינו [ושלא במינו] בנותן טעם. [כלומר] כל שיש בה דגן ואפילו פחות מ[שיעור] אם יש בו בנותן טעם חייבת בחלה. אבל בירושלמי (פ"ג, ה"ה) אמרו מתניתין דלא כרבן שמעון בן גמליאל דרבן שמעון בן גמליאל אמר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור, ר' יעקב בר אידי בשם ר' שמעון בן לקיש הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, וכן פסק הרב ר' אברהם ז"ל (שם בהשגות) והכין מסתברא כיון דפסקו כן בירושלמי. ועוד דלדידי קשיא לי, אם איתא דאפילו אורז מצטרף עם החטין לכשיעור כל שיש בו [טעם] דגן, אם כן למה הוצרך לשנות בריש פרק קמא (מ"א) על חמשת המינין החייבין בחלה ומצטרף זה עם זה, דהא על כרחן אית בה טעם אחד מן המינין שחייב בחלה, ואפילו היה זה כזה בצמצום וכל שכן שאי אפשר שלא ירבה מין על מין אחר, ואי אפשר לומר דהתם לחלה דאורייתא והכא לחלה דרבנן, דהא קתני ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ומינה נמי דייקו בזבחים בפרק התערובת (זבחים עח, א) נותן טעם ברוב דאורייתא. אלא נראה דההיא מתניתין דפרקא קמא לרבן שמעון בן גמליאל נצרכה, ואיפשר דנקטי לה ככולי עלמא.
ומכל מקום בין לרבן שמעון בן גמליאל (נצרכה) לא בעינן שיהא רובן דגן. ובירושלמי עבדי לה פלוגתא, דגרסינן התם (שם) אמר ר' אילא בין כרבנין דהכא בין כרבנין דתמן עד שיהא רובן דגן וטעמא דגן, רב הונא אמר [טעמה דגן אף על פי שאין רובה דגן, מתנית' פליגי על רב הונא] עירב בה שאר המינין עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן, פתר לה במינין אחרים, מתניתין פליגא על ר' אילא אם [יש] בה טעם דגן חייבת בחלה בגין מתניתין הדא דבתרא טבל אוסר כל שהוא (מין) במינו ושלא במינו בנותן טעם, ר' יונה הוה מסמך לר' זעירא שמע קוליה דר' אילא יתיב מתני דר' חייא בשם ר' יוחנן טעמה אף על פי שאין רובה דגן [רבי יוסי בשם רבי יוחנן עד שיהא בה רובה דגן] וטעמיה דגן, אמר מחלפה הוא בידיה סימן הוא לן, ר' יוסי כרב הונא, אלמא מסקנא דשמעתא דבני מערבא כרב הונא דלא בעי רובה דגן אלא טעמה דגן. ור' אילא דהוה מתני משמיה דר' יסה משמיה דר' יוחנן רובה דגן לית[א] דמוחלפת היתה בידו. ועוד דבגמרין אמרינן הכי להדיא בזבחים בדם התערובת (עח, א). דגרסינן התם, גמרא דם שנתערב במים, אמר ר' שמעון בן לקיש הפגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור, ואמרינן שמע מינה נותן טעם לאו דאורייתא, מתיב רבא העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואע"ג דרובה אורז. והא דקאמר דרב הונא פתר מתניתין דקתני עירב בה שאר מינין עד שיהא רובה דגן וטעמא דגן בשאר מינין. נראה לי פירושו בשאר מינין שאינן חשובין לעשות מהן פת כדוחן כדעת מר עוקבא משמיה דשמואל בעירובין פרק חלון (עירובין פא, א). אי נמי שיש מינין הרבה בעירוביא, ונמי משאר המינין כדעת ר' חייא בר אשי משמיה דרב, דגרסינן התם אמר ר' זירא אמר שמואל מערבין בפת אורז ופת דוחן, אמר מר עוקבא לדידי מפרשא לי מיניה דמר [שמואל בפת אורז מערבין ובפת דוחן אין מערבין, אמר רב חייא בר אשי אמר רב מערבין בפת עדשים, איני והא ההיא דהואי בשני דמר] שמואל ושדיוה לכלבא ולא אכלה, ההוא דשאר מינין הויא, דכתיב (יחזקאל ד, ט) ואתה קח לך חטים ושעורים ופול ועדשים ודוחן וכוסמין ונתת אותם בכלי אחד. מכל מקום שמעינן דגן רוב דגן .
והא דקא מתרץ נמי אליבא דר' אילא מתניתין דקא תני אם יש בה טעם דגן ואמר בגין מתניתין דבתרא טבל אוסר כל שהוא (אי מין) במינו ושלא במינו בנותן טעם. נראה לי דהכי פירושא, אמר לך ר' אילא הא דקא תני רישא אם יש בה טעם דגן חייבת לאו דוקא אלא טעם דגן ורובה דגן, ולא קתני הכי אלא משום [ד]בעינן למתני אחריה משנת הנוטל שאור מעיסה של חטים ונותן לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת, ובההיא איצטריך למתני אם יש בה טעם דאתא לאשמועינן שהטבל אף על פי שאוסר במינו בכל שהוא אינו אוסר שלא במינו [אלא] בנותן טעם. ומיהו משמע שלא אמרו אלא עושה עיסה מאורז וחטים לפי שהאורז נגרר אחר החיטים [בלבד] , אבל שאר המינין אין נגררין אחר החטים (בלבד), וכדאמר ר' אילא בשם ריש לקיש בפרק קמא דמכלתין (ה"א) ולפי דברי ר' אילא דתמן אף מה שאמרו כאן פתר לה בשאר מינין, פירושו בשאר מינין כגון אורז עם שאר המינין וכן חטים עם שא המינין חוץ מאורז עד שיהא בה טעם דגן ורובה דגן. והא דקתני אדם יוצא ידי חובתו בפסח ואסיקנא בגמרא ובדמערבאי דאפילו רובה אורז, נראה לי דוקא בשיש בה כזית דגן בכדי אכילת פרס ובשאכל מתערובתה אכילת פרס. ויש מרבותינו שאמרו כל שיש בה טעם דגן ואפילו פחות מכזית מכדי אכילת פרס, והראשון נראה לי עיקר.
תוספתא (פ"ב הל' א'): העושה עיסה מן החטים ומן האורז רבן שמעון בן גמליאל אומר אינה חייבת בחלה עד שיהא בדגן כשיעור ואין אדם יוצא ידי חובתו בפסח עד שיהא בה כשיעור.