פסיקתא רבתי כב ו


ו.    [ עריכה ]
אמר רבי סימון אם בשבועות שוא הכתב מדבר והלא כבר נאמר (ויקרא יט, יב): "לא תשבעו בשמי לשקר" ומה תלמוד לומר "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", זו היא שבועת אמת שהיא של שוא, רבי חוניא ר' יעקב בר אבין בשם ר' שמואל בר נחמן עשרים וארבע (אלות) [עיירות] חרבו בדרום על שבועת אמת שהיא של שוא, חזקיה אמר אפילו אמר על הזית שהיא זית ועל התאינה שהיא תאינה הרי זו שבועת שוא, רבי חגי ורבי מנחם בשם רבי שמעון בן לקיש זה שהוא עובר בשוק וראה את הגשמים יורדים ואמר כלי (קרי) [קירי] אברוכסים הרי זו שבועת שוא, אמר רבי סימון אין מוסרים למי שהוא רץ אחר שבועה, הדא דבר תלמיון מסייעא לרבנן, עובדא הוה בחד גבר דאפקיד בר תלמיון מאה דינרין, אזל בעי להון, אמר ליה מה דאפקידתיה גבי מסרית בידך, א"ל אתא אשבעת עליך, מה עבד בר תלמיון נסיב חד קניא חקקו ויהב אילין דינרין בגוויה, שרי מיסתמיך עלוי, כיון דעל לכנישתא א"ל צור הדין קניא בידך ואנא מישתבע לך, אמר מרי דהדין טבא מה דאפקד בידי מסרית בידך, ההוא (מין כובדים) [מן כובדיה] נסב (אפקא) [אסקה] לארעא, שרון דינרייא מתבדרים, שרי למלקט, אמר לקט לקט ומן דידך את מלקט.

(שמות כב, י): "שבועת ה' תהיה בין שניהם", את המשביע משביע לשקר סופה לצאת עליו, אמר ר' סימון מפני מה משביעים את האדם ונותנים לפניו נודות מנופחות ותוקעים בשופרות, לומר אתמול היו מלאים גידין ועצמות ועכשיו הם ריקות מכולם כך כל מי שנשבע על השקר לחבירו סופו לצאת ריקם מכל נכסיו, ר' יוסי אומר על השקר, רבי יונה אומר אפילו על האמת, ר' חגי הוה יתיב דרש על הדא דר' יונה, עובדא הוה בי בחדא איתתא דאזלת מליש גבי חבירתא והוה קטיריה בסודרא תרין דינרין, שיתנהון ויהבה יתהון בסודרא, וגבלון בליישא, אחת פתא ואזלת, אמר לה בעלה יהיבי לי אילין דינרין, אזלת בעיא להו לחבירתא, אמרה לא תיקבור ההיא איתתא ברה אי איתידעא להו, גרמו חובה וקברתיה, אמרה אילולי דחשידא בהון לא קברתיה, אזלת תבעה להון גבה, אמרה לה דילמא חמית אילין תרין דינריים, אמרה תיקבור ההיא איתתא ההוא ברה חורי זה אי איתידע בהון, גרמון חובה וקברתיה (ברתיה), אמר לה בעלה לית את אזלת מנחמא, נסב לה תרין עיגוליה דפיתא ואזלת לנחמה, כיון דקציץ עיגולא נפקין תרין אילין דינרי מיניה, (חדא) [הדא] דאנן אמרין בין זכאים בין חייבא לידי מומתא לא תיעול (שנאמר). [כתיב] (זכריה ה, ד): "והוצאתיה נאם ה' אלהים ובאה אל הגנב אל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו", א"ר שמואל בר נחמן מלאכי חבלה (אין) [יש] להם קפיצין, מה טעם (איוב א, ז): "משוט בארץ (ומתהלך בהם) [ומהתהלך בה]", ברם הכא ולנה בתוך ביתו. [וכלתו ואת עציו ואת אבניו] אמר ר' אבא בר כהנא דברים שאין האש שורפתן שבועת שוא מכלה אותן, (דרכן) [דרכה] של אש מכלה עצים, שמא אבנים, ברם הכא מכלתו [ואת] עציו ואת אבניו.

תני כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מן המימר והנשבע והמקלל את חבירו בשם, רבי יוחנן בשם ר' ינאי לית (איסר) [כאן מימר] דבדיבורו עביד מעשה, ומניין שכל הנשבע על שקר לוקה, ר' יוחנן בשם ר' מאיר אמר כתיב כי לא ינקה ה' הא בית דין של (מעלה) [מטה] מלקין ומנקים, [קילל את חבירו בשם מנין], ר"ש בן לקיש בשם ר' יהושע כתיב אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת [וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא הזה וגו'] והפלה ה' את מכותך ואת מכות זרעך (דברים כ"ח נ"ח ונ"ט), הדא דרבי יוחנן צריכא לר"ש בן לקיש, והדא (היא) דרבי שמעון בן לקיש לא צריכא לההיא דר' יוחנן, דתנא נשבע וקילל בלאו אחד על דעתיה דר' יוחנן חייב שתים על דעתיה דר"ש אינו חייב אלא אחת.