פסיקתא רבתי יט א

א. [ עריכה ]
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה" ילמדנו רבינו השולח יד בפקדונו של חבירו כיצד הוא נגבה, כך שנו רבותינו (ב"מ מג, א) השולח יד בפיקדון ב"ש אמר ילקה בחסר וביתר, ובית הלל אומרים כשעת הגזילה, רבי עקיבא אומר כשעת התביעה.

ואמרו רבותינו ודאי כל מי ששולח ידו בפקדונו של חבירו ראוי שתשבר זרועו, ממי את למד מפרעה, שהיו ישראל נתונים בידו פקדון וביקש לפשוט יד בהם, ושבר הקב"ה את זרועו, שנאמר (יחזקאל ל, כא): "בֶּן אָדָם אֶת זְרוֹעַ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁבָרְתִּי".
ומניין שהיו ישראל בידו פקדון, שכן הוא אומר למשה שיאמר לישראל (שמות ג, טז): "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם" והעליתם. ולפי שהיו ישראל מתייאשים מן הגאולה אמר הקב"ה לך אמור להם כשם שבעל הפקדון אימתי שרוצה הוא נוטל פקדונו, כך אתם אימתי שיגיע זמנכם מיד אני אתכם מידו. אמר לו ישראל רבון העולמים ראה היאך כופר בך וממאן לשלחינו שנאמר (שם ה, ב) "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" אמר להם הקב"ה חייכם יש לכם לראות:

הפה שאמר "מִי ה'" סופו לומר (שם ט, כז) "ה' הַצַּדִּיק".
והפה שאמר "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" סופו לומר (שם, כט) "הַעְתִּירוּ אֶל ה'".
הפה שאמר "גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" סופו להיות אוחז כל אחד [מישראל] בידו ומשלחו.

מניין ממה שקרינן בענין "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה".