פירוש על אבות לרבינו יונה/פרק ה

פרק ה

בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר - מבראשית ועד ויכלו כתוב תשעה פעמים ויאמר ובראשית נמי מאמר הוא שנא' |תהלים ל"ג ו'| בדבר ה' שמים נעשו שאי אפשר שנבראו שמים וארץ אלא במאמר ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות ר"ל מה בא ללמדנו. כשאמר כי בעשרה מאמרות נברא העולם. או פירושו מה תלמוד לומר שנבראו בעשרה מאמרות אלא כדי להפרע מן הרשעים שמאבדין במעשיהם העולם שהוא דבר גדול שנברא בעשרה מאמרות וכן מדת הדין עתיד להפרע מהן וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. שלא נברא העולם אלא לעשות בו הישר בעיני ה' והעושים כן מקיימין אותו:

עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין לפניו עד שבא עליהם מי המבול - ובא ללמדנו כי כאשר אתה רואה בדורות שבין אדם הראשון לנח שכלם הכעיסוהו במעשה ידיהם לרע להם והאריך אפו כל אותם הדורות ולסוף הביא עליהם מי המבול כי לא לעולם מאריך אפו כן תחשוב לגלותינו ע"י הרומיים ולבל תאמר כמה ימים ושנים כי השיב חמתו מעל מלכות רומי ואנחנו בגלות הלעולם יאריך להם אפו כי ארך אפים הוא ידוע תדע כי לסוף ישלם להם כפעלם וכמעשה ידיהם ויגאלנו ויושיענו כי ארך אפים גדול הוא. אך באחרית הימים פוקד עונות ראשונים ומהר יקדמנו רחמיך כי דלונו מאד: עשרה דורות מנח ועד אברהם - ואמרו רבותינו כשמת נח היה אברהם אבינו בן חמשים ושמנה שנים אך כשתמנה התולדות תמצא עשרה דורות ביניהן כי אע"פ שנח האריך ימים עשרה דורות הם נחשבים להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין עד שבא אברהם אבינו ולא אמרו בכאן עד שנפרע מהן כי אברהם אבינו מלא כל החסרונות ועשה טובה כנגד כל רעתם והצילם מן הפורענות אך נח לא יוכל להצילם כי לא היה צדיק כל כך למלא החסרונות ונטל שכר כלם. ואע"פ שלכל האדם יש להם חלק בגן עדן וחלק בגיהנם אם יזכה יטול חלקו בגן עדן אם נתחייב בדינו יטלנו בגיהנם. אבל מאחר שכלם נצטוו לעשות טובה וזה אינו עושה וחברו מקיים צוויו וצווי עצמו מדת הדין נותנת שיטול חלקו וחלק חברו בגן עדן ועל זה נטל אברהם אבינו שכר כלם וזהו שנאמר |תהלים קי"ט קכ"ו| עת לעשות לה' הפרו תורתך אם ראית דור שמתרשל מן התורה עסוק בה: ופשטיה דקרא עת לעשות בשביל ה'. ודומה לו אמרי לי אחי הוא כמו בשבילי. הפרו תורתך אחר שכלם מפירין תלמוד תורה יותר יש לי לעשות בשביל ה' משאר הדורות שחס ושלום שלא תשתכחה תורה מישראל. משל למלך שכל עבדיו בוגדים בו חוץ מאחד שבהם הלא באותו זמן צריך ללכת עמו באמת ובלבב שלם משאר הזמנים וגם כי כל ימיו יאהבנו המלך אהבה רבה. והרבה משאת שזה כמשאת כלם:

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלם - הראשון אור כשדים שהפלו נמרוד לכבשן האש וניצל וזה אינו מפורש בתורה ומדברי קבלה הוא ויש לנו רמז לדבר הזה מן התורה. שקודם פ' לך לך מארצך וממולדתך נזכר למעלה שני פעמים אור כשדים להודיע שבשביל אותו הנסיון שעמד בו הבטיחו השם ית' והביאו אל הארץ כמו שמצינו בנח כי מתחלה כתוב ונח מצא חן בעיני ה' ואחר כך פרשת אלה תולדות נח שניצל ממי המבול על כי מצא חן בעיניו. והשני שצווהו לצאת מארצו שנאמר לך לך מארצך וממולדתך ועשה כן. והשלישי שנאמר ויהי רעב בארץ ואע"פ שהקב"ה הבטיח ואמר לו ונברכו בך כל משפחות האדמה כשהביא הרעב לא הרהר אחר מדותיו. הרביעי לקיחת שרה לפרעה. החמשי מלחמת ארבעה מלכים שבשלש מאות ושמנה עשר איש החזיק ובטח בהקב"ה ונעשה לו נס שניצל והציל אחיו וכל רכוש סדום ועמורה והיה סובל המקרים לטובתו ולזכותו: הששי - בן תשעים ותשע שנה בהמלו את בשר ערלתו שם עצמו בסכנת הזקנה וניצל. השביעי לקיחת שרה לאבימלך. השמיני כשגרש הגר וישמעאל בנו במצות ה' ואם הרע הדבר על אודות בנו קיים מצותו. התשיעי לעקידת יצחק בנו שכתוב בה עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וכי עד עכשו לא היה יודע והלא הכל גלוי וצפוי לפניו אלא כשנודע הדבר לבריות קורא הקב"ה בו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ובא להודיענו כי יראת שמים גדולה מכל המצות שבתורה שבכל הנסיונות לא אמר לו כי ירא אלהים אתה חוץ מזו מפני שהיה הנסיון הגדול שבכלם כי לקח בנו להעלותו עולה. העשירי קבורת שרה. שנאמר לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. וכשמתה אשתו לא מצא מקום לקברה עד שקנאו ולא הרהר. להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו היה מנסהו לגלות לבריות כי ירא אלהים ושלם בכל המדות:

עשרה נסים נעשו לאבותינו - במצרים שבכל עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים לא נזקו אבותינו בהם. ובכלם הוא מפורש להם. לבד במכת הכנים שכתוב ותהי הכנים באדם ולא הפרישה התורה בין מצרים ובין ישראל אלא קבלה היא ביד חכמים שאף גם בזאת לא לקו בה: ועשרה על הים - הראשון קריעת ים סוף כמו שנא' ויבקעו המים. השני נעשו המים כקשת וכמין קובה ונמצאו המים למעלה מהן ועל זה נאמר |חבקוק ג' י"ד| נקבת במטיו ראש פרזיו. השלישי כי נבקעו מעינות תהום רבה ולא נשאר רפש וטיט בקרקעיתו כשאר המעינות כי יבשו אך כאבן שיש נשאר בתחתיתו וישראל עוברים בים כמהלך בביתו. ולא נתלכלכו רגליהם. הרביעי שהיו המקומות שדרכו המצרים עליהם בים כעין חומר וזהו שאמר הכתוב |חבקוק ג' ט"ז| דרכת בים סוסיך חמר מים רבים שגם סוסי המצריים מסורים ביד הקב"ה ועל זה אמר סוסיך. החמישי שקפאו המים יותר מדאי ונעשו חזקים כסלעים וכצורים ומזיק למצרים הרודפים אחרי ישראל ועל זה אמר דוד המלך ע"ה |תהלים ע"ד י"ג| שברת ראשי תנינים על המים. תנינים אלו המצרים. הששי כי נגזרים לשנים עשר גזרים דרך לכל שבט אשר יעבור שמה וזהו שנא' |תהלים קל"ו י"ג| לגזר ים סוף לגזרים הרבה. השביעי שהיו המחיצות שבין שבט לשבט זכים כזכוכית לבנה כדי שיראו השבטים אלו לאלו. השמיני שלא קפאו המים כלם כחתיכה אחת אלא נעשו חתיכות חתיכות כלבנה על גבי לבנה ואריח על גבי אריח וע"ז נאמר |תהלים ע"ד י"ג| אתה פוררת בעזך ים. התשיעי שהמים המתוקים שבים לא קפאו כשאר מי הים והיו נוזלים ושותים מכל הנחלים ההולכים אל הים. העשירי אחר שתיתם היו נקפאים מיד. שהמים הנוזלים לא היו יורדין עד הקרקע אלא ישראל שותין מהם והשאר היה נקפא ונופל אל הקרקע כחתיכ' של שלג. וכן בכל פעם ופעם שהיו צריכין לשתות: עשר מכות הביא הקב"ה על המצרים במצרים - דצ"ך. עד"ש. באח"ב: ועשרה על הים - הראשון |שמות י"ד| ויאר את הלילה וכמו שתרגם אונקלוס והוה |חשוכא| |עננא וקבלה| למצראי ולישראל נהר כל ליליא. והשני והשלישי |שמות שם| וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן. ענן יורד ועושה אותו כטיט ועמוד אש מרתיחו וטלפי סוסיהם משתמטות. הרביעי ויסר את אופן מרכבותיו שהסיר האופנים מן העגלות ונפלו המצרים ונשתברו. החמישי וינהגו בכבודות אחר שנפלו ונשתברו לא היו יכולין לעמוד ובמקום שנפלו שם נשארו. הששי שרצו לנוס ולא יכולו כמו שנא' |שמות שם| ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל ולא כמו שמצינו בסיסרא שנאמר |שופטים ד' ט"ו| וירד סיסרא מעל המרכבה וינס ברגליו אבל אלו לא ירדו ולא הספיק בידים לנוס. השביעי |שמות שם| וינער ה' את מצרים בתוך הים כתרגומו ושניק מלשון שבר שנערם כאדם המנער את הקדרה מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה. השמיני שבלעה אותם הארץ אשר בתחתית הים כמו שנאמר |שמות ט"ו| נטית ימינך תבלעמו ארץ. התשיעי שירדו בכובד לעומקי הים כמו עופרת שנא' |שמות שם| צללו כעופרת במים אדירים. העשירי שפלטה אותם הים שנאמר |שמות י"ד| וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים: עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום במדבר שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי - הראשון שאמר |שמות י"ד| המבלי אין קברים במצרים. השני |שמות ט"ו כ"ד| וילנו העם על משה לאמר מה נשתה ונעשה נס שצוה הקב"ה למשה להשליך עץ במים המרים כמו שנאמר |שמות שם| ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ ואמרו במס' פסחים שאותו העץ הרדופני היה שהוא מר השליך מר במר והפך למתוק |א"ה לא מצאתי זה בפסחים כי אם ברש"י בפסחים דף ל"ט בשם המכילתא פ' בשלח והתוס' שם דף ל"ו מביא בשם המכילתא שזה העץ היה זית ובאמת שתי דעות הם במכילתא יעו"ש|. השלישי במדבר סין אשר שאלו לחם שנאמר |שמות ט"ז ג'| בשבתנו על סיר הבשר. הרביעי |שמות י"ז ז'| היש ה' בקרבנו אם אין. משל לאדם שמוליך בנו על כתפו היה בן דעת ואומר ראיתם אבא. מה עשה אביו השליכו מעל כתפו. כך הקב"ה היה נושא אותם על כנפי נשרים שואלים היש ה' בקרבנו מה עשה הביא עליהם עמלק. החמישי שהותירו מן המן. הששי ברפידים לא היה מים לעדה |א"ה נראה כי הוא מונה מסה ומריבה בקרא בשנים וזהו נסיון הרביעי והששי אבל צ"ע מגמ' בערכין דף ט"ו|. השביעי בחורב במעשה העגל שנאמר |שמות ל"ב א'| ויקהל העם על אהרן וגו'. השמיני |במדבר י"א א'| ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' והביא עליהם אש ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה |דברים ד' כ"ג| כי ה' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא. התשיעי בקברות התאוה כשאמרו |במדבר י"א ד'| מי יאכלנו בשר וכי לא היה להם בשר והלא בכל עת ועת היה להם שלו כמו שנאמר |שמות ט"ז ח'| בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבע. וכמו שלא פסק המן לא פסק השלו אלא שבקשו בשר בערב לשבוע כמו שהיה להם הלחם ועל זה אמר משה רבינו ע"ה |במדבר י"א כ"ב| הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וגו' אמר משה רבינו ע"ה לפני הקב"ה בשר הרבה יש להם בקשתם מרוע לבבם היא. וכי עם קשה עורף הוא גם כי תתן להם עוד רב יאמרו בלי די הצאן ובקר ישחט להם ולא ישבעו פיהם אמר לו הקב"ה היד ה' תקצר אני אתן בשר עד שיתרצו ולא יהיה להם פתחון פה לומר לא שבענו והוסיף והביא להם מן השלו הרבה עד מאד וישטחו להם שטוח והממעיט אסף עשרה חמרים ולא יכלו לאכלו כך הוא פשט הפסוק נמצאת אומר כי לא חטא משה בדבריו. ורבותינו שבתלמוד לא דרשו כן. והעשירי במדבר פארן ששלחו המרגלים ושם נאמר |במדבר י"ד כ"ב| וינסו אתי זה עשר פעמים:

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש לא הפילה אשה מריח בשר הקדש - על המזבח החיצון ונותן ריח כעין כל צלי ובשר הקדש אסור בהנאה והקב"ה כל אותן הימים שמר את הנשים שלא הפילו מאותה הריח: ולא התליע בשר הקדש מעולם - קדשים קלים שנאכלין לשני ימים ולילה אח' שמשהין אותן זמן מרובה כזה לא התליע מעולם: ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים - כדי שלא יצטרך לסגן. ואע"פ שהיו יודעין שלא יארע לו קרי היו ממנין את הסגן שאין סומכין על הנס משום לא תנסו כדאיתא בירושלמי: ולא נראה זבוב בבית המטבחיים - משום קדושה: ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים - בעומר שהיה בזמן השעורים להתיר לישראל לאכול חדש ולא נמצא בו פסול ביוצא מחוץ לחומה ולא בלינה: ובשתי הלחם - באין להתיר להקריב מנחה הדשה מן החדש ולא נמצא בהן פסול לא ביוצא חוץ לעזרה ולא בלינה: ולחם הפנים - כי ביום השבת יערכנו והיה חם בשעת הסרתו מעל השלחן כיום אשר ישימו אותו כו שנאמר |ש"א כ"א ז'| |והיא| |לשום| לחם חם ביום הלקחו. ולא נמצא בו פסול לא ביוצא ולא בלינה שהיו צריכין אותו לאכול בשבוע שאחר השבת שהסירוהו ואם נשאר לשבוע אחרת הוא נפסל. ולא אירע להם תקלה מעולם: ולא כבו הגשמים אש מעל עצי המערכה - כי האש תוקד על המזבח החיצון העומד בחצר המשכן: ולא נצחה הרוח עמוד העשן - שהיה מתמר ועולה: עומדים צפופים ומשתחוים רווחים - היו עומדים בעזרה שורות שורות זה מצד זה צפופים ומשתחוים בריוח שלא היה אחד מהן דוחק את חברו והוא פלא: ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם: ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום כשעולין לירושלים - כשעולין לרגל בירושלים לא אמר צר לי המקום גשה לי ואשבה וזהו שאמר דוד ע"ה |תהלים קכ"ב ג'| ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדו ר"ל כשבנו אותה שיערו שכל ישראל יכילו בה. ופירוש לה. כמו בשבילה. כי בשביל כנסת ישראל שהיה נקבצת יחדו חוברה:

עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ - לבליעת קרח ועדתו: פי הבאר - הסלע שהכה משה: פי האתון - של בלעם |במדבר כ"ב כ"ח| ויפתח ה' את פי האתון: הקשת - |בראשית ט' י"ג| את קשתי נתתי בענן: והמן - של מדבר: והמטה - של משה אשר עשה בו את האותות: והשמיר - כמין תולע ארוך היה. ובו בנה המלך שלמה את המקדש שהיה משימו על האבן ונבקעת |מ"א ו' ז'| ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו |גיטין דס"ח|: והכתב - התורה שהיתה כתובה לפני הש"י מששת ימי בראשית באש שחורה על גבי אש לבנה: והמכתב - צורת האותיות חרות על הלחות: והלחות - בעצמן: וי"א אף המזיקין וקברו של משה - ולא ידע איש את קברתו: ואילו של אברהם אבינו - נאחז בסבך בקרניו וירא אותו ויעלהו לעלה תחת בנו. ויש אומרים |אף| הצבת בצבת עשויה. אל המלקחים שהנפח אוחז בהן את המתכת כשהיא חמה עד שיעשנה כלי ותניא במס' פסחים |דף נ"ד| ר' יהודה אומר צבתא בצבתא מתעבד' צבתא קמיתא מאן עבדא לה אלא |בביאה| |בריה| בידי שמים היא אמרו לו אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון. ולמה הוצרך למנות עשרה דברים אלו להודיע כי כל מה שברא הקב"ה על תנאי וכשאומרים שישתנו טבעם בשעת הצריכה שאין דבר |מתחום| |מחודש| בעולם שלא עלה במחשבה במעשה בראשית |כשנפלו| |כשנתלו| המאורות ביום רביעי גזר עליהם שיעמדו ליהושע ולחזקיהו הים שיבקע לבני ישראל וכן כלם אלא שעשרה אלו עלו במחשבה ערב שבת בין השמשות ובכלל יש להן שיטבעו:

שבעה דברים בגולם - כל דבר שאין צורתו נגמרת נקרא גולם כמו שנאמר |תהלים קל"ט ט"ז| גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו. קודם צורת האיברים כך היודע מה שמלמדין אותו ולא ידע לעשות סברא מדעתו נקרא גולם שאין חכמתו נכרת ולעולם אין דעתו מגעת לגדור עצמו בשבעה דברים הללו שבהן מענין החכמה ומהן ממדות טובות וכן פירש רמז"ל: ושבעה בחכם - היודע לעשות סברא: חכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה - ששומע ושותק ולומד והוא חכמה עושה. מה שאין כן בגולם כי לא יחפוץ בתבונה כי אם בהתגלות לבו וכמו שכתבנו למעלה: ואינו נכנס בתוך דברי חברו - כי מניחו לדבר עד שיסיים כל דבריו ואחרי כן ישיבהו מענה והיא מדה טובה ולא כן הגולם עושה כי משיב דבר בטרם ישמע: ואינו נבהל להשיב - שאינו ממהר להשיב מענה כי ישאלוהו עד שישמע כל הטענות וכל אשר רצון השואלים לדבר ולהאריך בשאלה ויעיין בדברים היטב. ואל יבהל פיו ולבו אל ימהר להוציא דבר עד יהיה ברור כשמש לפניו והוא מדרך החכמה כי בזה תהיה תשובתו נכונה: שואל כענין ומשיב כהלכה - פירש ר"מ ז"ל שואל כענין אם ישאל לתת לו טעם לשום דבר אל ישאל אלא לפי הטעם שאפשר לתת לאותו דבר לפי ענין מדת הדבר ההוא. וכן אם שאלוהו משיב כהלכה ואמר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ואין פירושו שישיב על הדבר הראשון בראשונה ועל השאלה האחרונה באחרונה אלא שאם השאלה הראשונה מתבררת בדבר האחרון מבאר אותו תחלה ואחרי כן מבאר הראשון כדי להבין ולברר תשובתו ותעלה הדבר ביד השומע. ועל זה קראו ראשון והוא אחרון מפני שהוא מקדימו והדבר הראשון מתברר בו. ואם הענין בהפך יקרא אחרון ועל זה נאמר על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון וזה מחכמה גדולה והבן הדברים הוא. ולא ידע הגולם בכל אלה: ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי - מה שלא שמע מפי רבו אומר לא שמעתי מרבותי ואם יש אליו סברא בדבר אומר אבל כך יראה לי. וזה הדבר הוא מן המדות הטובות אשר לא ישיג בה הגולם: ומודה על האמת - גם כי יחכם לידע להשיב מרוב טענותיו ושכל דבריו ויכול לסתור טענת חברו כי לא נחכם כמוהו ולא יעשה כן אם יראה לו כי האמת עמו אך יודה לדבריו ולא יחוש מן הנצחון וכבוד הוא אליו כי היא מדה נאה ומקובלת והגולם לא יחשוב בזה והדבר הוא אליו לבזיון כשהוא מנוצח: וחילופיהן בגולם - כי בכל אלה יפשע אשר לא בינת חכם לו לפי שאינו שלם בדעותיו ובחכמתו:

שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירות מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין רעב של בצורת בא - רעב הבא מפני מניעת הגשמים בעתם מקצתם רעבים ומקצתם שבעים מדה כנגד מדה. מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין: גמרו שלא לעשר - שכלם אינן מעשרין רעב של בצורת ושל מהומה זה רעב הבא מחמת מלחמה ופורעניות הבאין לבני אדם ואינן יכולין לעבוד את אדמתן. וישלח השם להם את המהומה וכלם רעבים מדה כנגד מדה שכלן אינן מעשרין: שלא ליטול את החלה - שכלן אינן נוטלין את החלה: רעב של כליה בא - שנה שלא ירדו גשמים כל עיקר |דברים כ"ח כ"ג| והיו שמיך אשר על ראשך נחשת כי על רוב הפשעים פורענות גדולה: דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לב"ד - כגון כריתות ומיתות בידי שמים. ועל פירות שביעית שאינה מכלה אותם מן הבית עושה מהם סחורה ואסור ועל זה דבר בא מצד שהסכימו ישראל על העלמות מיניהם מהקהל במה שעושים מהרעות בא דבר על כל שונאי ישראל וממנו ימשך על כל העולם אמנם אם אין כח בראשים למחות על הקטנים יפורש דבר בא לעולם הוא מדבר על האדם פרטי הנקרא עולם קטן והוא רשע בעונו ימות וכל ישראל פטורים. חרב וכו' דכתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ואין ברית אלא תורה דכתיב בתריה יען וביען במשפטי מאסו וגו'. ועל המורים בתורה שלא כהלכה. על אסור מותר ועל מותר אסור. חיה רעה וכו' על שבועת שוא הם חטאו בפה שן בהמות אשלח בם שהפרש אשר בינינו ובין הבהמות הוא במבטא ולזה אנו מושלים עליהם ולכן מי שאינו חס על כבוד קונו ראוי הוא היו' למרמס לבהמות והוא טעם חלל השי"ת כי כבוד והדר תעטרהו תמשילהו וגו' ונהפוך הוא שישלטו הבהמות בבני אדם מחללי כבוד הנכבד. גלות בא לעולם וכו'. וכולן אנו למדין בפרק במה מדליקין מדכתיב בעריות ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה ובע"ז כתיב וגעלה נפשי אתכם כאדם שמגרש חבירו מעל פניו שכל פליטת דבר קרוי גיעול ובשמיטה כתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה תשבות ושפיכות דמים אפילו שוגגין וראיה לדבר ערי מקלט:

בארבעה פרקים וכו' - דכתיב אל תגזל דל כי דל הוא וכי מה יש לגזול מן הדל אלא אלו הגוזלים מתנות עניים שכל המעכבן ואינו נותנן לעני כאילו נוטל נפשו של העני וגם נפשו של הגזלן הוא גוזל לעצמו דכתי' כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש ר"ל נפש של גוזל ושל דל הם ולפיכך הדבר מתרבה ומצוי באותן ד' פרקים משעה שהחזיקו בהם. ברביעי' מפני מעשר עני שבשלישית והם לא נתנו. דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו' וכן הוא סדר המעשרות. ובמוצאי החג של סוכות שבכל שנה ושנה מפני גזל מתנות עניים לפי שבחג הסוכות זמן אסיפה וכשגוזלין מתנות עניים שאין מניחין לקט ושכחה ופאה המקום נפרע מהם מיד אחר אסיפתן ולכן אמר בארבעה פרקים וכו':

ארבע מדות וכו' שלי שלי ושלך שלך וכו' - אינו נדיב לב והוא טוב ששונא מתנות וקשה שאיך יאמרו שזו מדה בינונית והלא המונע עצמו מליתן צדקה רשע גמור הוא ובשלמא למ"ד שהוא מדת סדום אתי שפיר כמו שנאמר הנה זה היה עון סדום אחותך וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה אלא הכא מיירי בנותן צדקה מיראת ה' אך בטבעו הוא כילי ולכן אחר שמחזיק עני ואביון מה לנו ולטבעו המדה עצמה בינונית היא וי"א כי מדת סדום היא ושרשו רע מאד כיון שבטבעו הוא כילי אבל אם אינו מחזיק יד עני ואביון כלל בזה כולי עלמא מודו דרשע גמור הוא וזו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי עם הארץ. מפני שזה רוצה בתיקון העולם נקרא עם הארץ שרוצה ליקח וליתן כי בזה מתרבה האהבה ביניהם ואף שהיא מדה טובה לתיקון העולם לא מחכמה היא זאת כי שונא מתנות יחיה והמדה הטובה ליתן ושלא ליקח:

נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו - כי ההפסד מרובה מן השכר כי מה תועלת ברצותו מהרה אחר שהכעס בחיקו ינוח וקל מהרה הוא כועס ויבא לידי עבירה לפי שעה ומי יוכל לתקן את אשר עוות בשעת הכעס גם כי יתרצה מהרה. קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו. השכר מרובה על ההפסד שאינו כועס כי אם לעתים רחוקות בהכרח גדול ואף שבכעס ההוא לא יתרצה במהרה הרי הוא סבלן ברוב הפעמים. קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד. ואין צריך שלא יכעוס כלל לעולם כי לפעמים צריך האדם לכעוס לקנאת ה' כפנחס לכן אמר קשה לכעוס שעל כל פנים יש לו לכעוס אך בקושי הפעמים שאין לו רשות להיות בלא כעס ועל זה אמרו חכמי המוסר אל תהיה מתוק פן יבלעוך. וגם כן טוב הדבר להתרצות מיד אף בעוד כעסו עליו ולא אחר שיסור כעסו מעליו אלא בשעת הכעס ממש הוא נוח לרצות כי זו היא ממדת החסידות וטוב לבב:

ממהר לשמוע וממהר לאבד - ההפסד מרובה כיון ששוכח מיד מה תועלת במה שמבין ויודע מהרה הרי הכל נשכח אבל קשה לשמוע וקשה לאבד השכר מרובה כי אף שיבא לו בטורח גדול אינו שוכח אחר שידע ושניהם לא יניחו עצמם מלימוד התורה כי יש להם שכר טוב בעמלם ולמדנו מזאת המשנה להקדים הזכרון לשוכח אם אין להם כדי לפרנס שניהם יפרנסו הזכרן לא הזכירו בזאת המשנה חסיד ורשע כי לא שייך בזה כי שכל האדם מה' הוא כמו שאמרו חכמי המוסר השכל מתנה והמוסר קנין:

ארבע מדות וכו' רוצה שיתן ולא יתנו אחרים - רוצה כל הטובה והשבח לעצמו ואין רצונו בתועלת הבריות יתנו אחרים והוא לא יתן שהוא כילי יתן ויתנו אחרים חסיד וז"ש שלמה המלך ע"ה נפש ברכה שנותן הצדקה בעין יפה תדושן אבל המרוה הוא טוב יותר שהוא אדום שמרוה לאחרים ומלמד אותן שיתנו צדק' שרוצה ליתן ויתנו אחרים וזהו גם הוא ירוה וכן אמר ישעיה ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום כלומר יועץ בעצמו ליתן וגם הוא על נדיבות יקום על נדבות של אחרים שאומר להם לעשות כמוהו:

ארבע מדות וכו' הולך ואינו עושה - אין הכוונה אינו עושה כלל מכל מה ששמע בבית המדרש כי אף הנמנע מעשית המצות רשע גמור אף שאינו עושה עבירות אך הכוונה שאינו מחזר אחריהן לעשותן וכשיבאו לידו עושה אותם על מקרה. עושה ואינו הולך לבית המדרש לידע דקדוק המצות ולהחמיר בהם אבל עושה לפי ידיעתו המועטת יש לו שכר בעשיה זו:

ארבע מדות וכו' ספוג - משל לתלמיד שאינו מבחין בין סברא נכונה כדמיון הספוג שקולט וסופג את המים בין עכורי' בין צלולין: משפך - שמקבל את כל הדברים ומאבד אותם מיד: משמרת - התלמיד שקולט בשכלו הסברא שאינ' נכונ' והנכונ' מאבד ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה לפי שכלו יהולל איש ונעוה לב יהיה לבוז שאין ראוי לבזותו מי שהוא נעו' לב שלבו מעות שקולט הדבר שאינו נכון שהוא הנמשל למשמרת כאמור. נפה שמוציאה את הקמח שהיא הסברא שאינה נכונה ואינו קולט אותה. וקולטת את הסולת - כלומר הסברא הנכונה קולט אותה ואינו מאבדה:

כל אהבה וכו' איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר וכו' - האהבה שאין לה הפסק הוא אע"פ שישער האדם שיגיע לו קצת היזק וקלון דוגמת דוד ויהונתן שאע"פ שהיה ראוי לעמוד במקום אביו ודוד היה עתיד להסיר אותו מהמלכות עם כל זה היתה אהבתו עמו בקשר אמיץ וז"ש דוד המלך ע"ה בהספדו של יהונתן נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים כלומר מהכין ידעתי שנפלאה אהבתך לי מאהבה של הנשים שכשהיה משנה אצל שאול היו אומרות הנשים הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו ושאול נתקנא כנודע אמנם יהונתן לא די שלא נתקנא אלא אדרבה הצילו מיד אביו וזה מצד כי אהבו ולא אהבת הגוף וז"ש ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד אמנם אהבת אמנון ותמר הוא מבואר ואין להאריך:

כל מחלוקת וכו' - לומר כי מה שאמר כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים הכונה שלעולם יתקיימו במחלוקת היום יחלוקו בדבר א' למחר בדבר אחר למחלוקת יהיה קיים ונמשך ביניהם כל ימי חייהם ולא עוד אלא שאורך ימים ושנות חיים יוסיפו להם ושאינה לשום שמים אין סופה להתקיים רק במחלוקת הראשון יספרו יתמו ושם ימותו כמחלוקת של קרח:

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו - כדי שלא יהיו תלמידיו בג"ע והוא בגיהנם כדכתיב כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת והיאך אפשר שמי שהוא חסיד יראה שחת אלא שאח' צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל כלומר שהשלים וקיים כל התורה הוא וכל ישראל עמו:

כל מי שיש בו שלשה דברים וכו' - היה אפשר לתנא לקצר ושלא להאריך כלל ופרט והיה יכול לומר כל מי שיש בידו עין טובה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע ולמה תנא דרך כלל והדר מפרש דרך פרט אלא בא ללמדנו שבג' דברים האלה אשר זכר ראשונה כוללים כל השלימות ואם רבו חלקיו וכן השלשה דברים ההפכיים להם כוללים כל הפחיתיו' וזהו כי אם היה מקצר על דרך שאמר כי היה נשמע שמי שיהיו לו הג' דברים הנזכרים הוא מתלמידיו של אברהם אבינו אך לתלמידיו של אברהם אבינו היו לו שלמיות רבות לאלפים ולרבבות זולת אלה אשר על כן אמר ראשונה שמי שיהיו לו השלשה דברים האלה אשר יזכור הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ואח"כ פירש שתלמידיו של אברהם אבינו היה עין טובה וכו' כלו' כל השלמותם על שעליהם היו נקראים תלמידיו היו עין טובה וכו' ועל כן לא אמר תלמידיו של אברהם אבינו היה להם עין טובה וכו' שהיה נשמע שהיה להם אלה ג' דברים עם שהיו להם עוד דברים אחרים כאלה אך באומרו תלמידיו של אברהם אבינו עין טובה וכו' רמז שאלה הג' דברים היו הגורמים היותם מתלמידיו של אברהם אבינו וכו' וכן ההפך לזה בתלמידו של בלעם כי לא אמר תלמידיו של בלעם היה להם עין רעה וכו' להורות שכל עצמות הלמוד שלמדו מבלעם הרשע היו הג' דברים הללו בלתי רעות אחרות אשר עליהם היו תלמידי של בלעם היה תלמידי בלעם כי בהם היו כלולות כל הרעות ואם רבו חלקיהן:

יהודה בן תימא אומר וכו' הוי עז כנמר - להוכיח עוברי עבירה ולעסוק בתורה הרבה לא תיגע ולא תיעף וכן אמר ישעיה וקווי ה' יחליפו כח כשהם יגעים המקוים לה' יגדל כחם ויחליפו אותו להיות להם כח חדש לעשות מלאכת ה' עוד רב. וקל כנשר יעלו אבר כנשרים. ור"ל כצבי ירוצו ולא ייגעו שאר בני אדם כשהם רצים נלאים אבל לדבר מצוה לא ילאו וכן לדבר מצוה ילכו ולא ייעפו כי שאר בני אדם כשהולך ביום יותר ממהלכו הוא עייף ויגע: וגבור כארי - להתגבר על המצות. כלומר שכל מחשבתו ופעולו' אביריו אל מעשה ה' לעשות רצון אביך שבשמים כלומר ובלבד שיהיה לעשות רצון אביך שבשמים: עז פנים - אמר שלמה המלך ע"ה אוילים יליץ אשם כי הרשע האויל הדבר הכעור שרואה באדם והאשם בו מדבר כאותם הטפשים שאמרו כמה מוסרחת נבלה זו אבל בין ישרים רצון אינם מדברים אלא בשבח ורצון וכמו שאמר החכם כמה לבנים שניה:

הוא היה אומר וכו' בן צ' לשוח - לשון שיח ומערה כלומר ראוי הוא לקבורה. וי"מ מלשון שיח שאין לו לפסוק אלא בדברי תורה כי קרבו ימיו למות:

בן בג בג אומר וכו' - לפי שלמעלה הרבה להזהיר על לימוד התורה וגם זקנה ושיבה ואפילו שיצטער הרבה והיא מתשת כחו של אדם מינה לא יזוז בא הא הא לנחם את האדם ולדבר על לבו כי לא יחוש על רוב צערו שיצטער בו כי לפום צערא אגרא: הפוך בה וכו' - חזור על דברי תורה שכל חכמת העולם כלולה בה: