עשרה מאמרות מאמר חקור דין ג כא
לא עתה יבוש יעקב בראותו ילדיו גולים למצרים שהיא מצרנית לארץ ישראל, כי ירדה שכינה עמהם להפריח בין החוחים שושנה זו מטה שלמה, ולקבץ אליה נדחי ישראל הלא המה ניצוצות הקדושה שנשארו עד אז עם נחש בכפיפה, ועל ידי כור הברזל נספחו על בית יעקב מהנלוים עליהם בשכבר מאשר קומטו ולא עת, וחזרו ונידונו בדוגמטרין, ראשונה בגזרת היאור והנפוץ ללבון הלבנים כמו שעוד נזכיר, אלא שבמבול ובפלגה נכבית גחלתם בלא תשובה, וכאן פרעה הקריבם לאביהם שבשמים, ומי שנמצא שם ולא היה ראוי ליגאל מת מתוך תשובה וצעקה שהן מועילות עד דכדוכה של נפש. וכן בימי אפלה שמתו רבים מן הפושעים שבנו כתיב ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. ובא הרבוי להורות כי אפילו הבלתי ראוים ליגאל כיון שמתו מתוך תשובה כדאמרן, היה להם אור במושבותם בגן עדן איש לא נעדר. או יפורש במושבותם כי הראויים להתישב ולהגאל היה להם אור והם שש מאות אלף שקרבם המקום לפני הר סיני, ואז ראה ויתר לכל זולתם שבע מצות כלליות, ופרטן שלשים כדאיתא בפרק גיד הנשה ואלו הן:
ראשונה עבודת אלילים, ונטפלות אליה מעביר באש קוסם מעונן מנחש ומכשף חובר חבר אוב ידעוני דורש אל המתים. כרבי יוסי דאמר כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו. הרי עשר מצות. שנית גלוי עריות ונטפלות אליה פרו אחת ורבו שתים במצות עשה ואסור הזכור אפילו יחדו בכתובה וכלאי בהמה והסרוס והרכבת אילן הרי שבע עיין בסמוך. שלישית שפיכות דמים, וסוטר לועו של ישראל טפלה אליה הרי שתים. רביעית ברכת ה', וכבוד התורה טפלה אליה וכן לעסוק בתורה שניתנה להם, שבן נח העוסק בה הרי הוא ככהן גדול הרי שלש. חמישית גזל ושלא לעסוק בתורה מורשה אלינו טפלה אליה הרי שתים. ששית הדינין לישובו של עולם ולא ישבותו טפלה אליה הרי שתים. שביעית אבר מן החי ונטפלות אליה דם מן החי ונבלה ובשר המת הרי ארבע מספר כלן שלשים אף על פי שפרו ורבו מצוה אחת היא אלינו במספר תרי"ג לא יקשה למה נחלקה בזה לשתים כי אין למדין מתורת משה רבינו לתורת בני נח אי נמי לעולם פרו ורבו אחת תחשב לנו ולהם ומצות דינין היא שנחלקה לשתים והן עשה ולא תעשה כדאיתא בגמרא ופירש רש"י עשה משפט ולא תעשה עול והקרבנות לכל הדורות הראשונים היו כמו שאינו מצווה ועושה כך נראה לי לקיים כל דברי חכמים וכל אלה נשנו בפרק ארבע מיתות בר מתלת דאיתנהו בפרק גיד הנשה ואתיא שמעתין ככלהו תנאי וכלהו אמוראי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והני תלת דקאמרן היינו זכור ובשר אדם וכבוד תורה ואיכא נמי בשר נבלה דמתנינן לה בפסיקתא להדיא מדכתיב כל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבלה דהיינו שמתה מאליה ושלא כדברי התוספות בפרק ארבע מיתות שאמרו דבכי האי גוונא הותרה לאדם הראשון מדכתיב אכול תאכל ולא אבר מן החי דכוליה עלמא מיהת לא הותר לו להמית בהמה חיה ועוף לאכול בשר אלמא הותר להמית לרפואה או ליהנות מעורן והדר אשתרי בבשרן והא דאמרינן גבי ראה ויתר לא תידוק מיניה שיהיה מותר לנו להחטיא אדם בדבר דהא תניא לא יושיט אדם אבר מן החי לבן נח ובפירוש אמרה תורה לכלב תשליכון אותו אלא הותרו להם ועתידים ליתן את הדין כמי שעבר ושנה בארנוהו בפרק י"ד אי נמי הותרו להם שאפילו קיימו אותן אין להם מתן שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה כי אין עוד נשמות נדחות שבשבילן מעיקרא חשב מחשבות שלא לשהותן בלא תורה אפילו שעה אחת: