עשרה מאמרות מאמר חקור דין ג ב
גרסינן בפרק הזהב (בבא מציעא נח, ב). אמר ר' חנינא הכל יורדין לגיהנם חוץ משלשה, הכל יורדין סלקא דעתך אלא כל היורדים עולים חוץ מבא אל אשת רעהו ומלבין פני חברו ברבים ומכנה לו שם רע אף על גב דדש ביה.
ומשמע לן דהאי הכל לאתויי צדיקים ובינוניים, יש מהם מי שיורד להצלת הזולת כמו שיבא באברהם אבינו ע"ה בפרק י"ז. ויש מי שיורד על צד המרוק לראות מה רב טובו יתברך להצילו משאול תחתיה, וכל שכן עם מה שנוסיף לקח בפרק ט"ז. ויש מי שיורד לראות חללה שכל העולם כלו כסוי קדרה אליו, והוא דרך לשערי גן עדן כדרך מדבר העמים לבאי הארץ, ועתיד להתקדש בקדושת הגן כמו שיבא, וזכרנו מזה במאמר הנפש יעויין שם. ועל דא ודאי הוה בכי רבן יוחנן בן זכאי כשאמר איני יודע לאיזה דרך מוליכין אותי, כי אפילו המעבר לבדו לילך משם לגן עדן מבעית מאד, נוסף על מה שיש בדברי השלם תוכחה לזולתו מקל וחומר.
ואלה שני דרכים פשוטים יאותו לנו בפירוש מאמר משה רבינו ע"ה האזינו השמים ותשמע הארץ. כפי מה שדרשו בו, איני יודע נפשי להיכן הולכת, כתיב מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. מפקיד אני עליה את שניהם בכל מקום שהיא הולכת תהא מונחת יפה. והוא דבור מתמיה מאד לאיש אשר כמוהו, אף אם נניח שלא דבר רק על הנפש החיונית בלבד, אלא כדאמרן. ובחלק הרביעי פרק ב' נרמוז בו דרך אחרת להבנת הדברים הללו.
או ירצה על דרך מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמא, י) "יפלו במכמוריו רשעים יחד אנכי". שפירוש להשתתף לרצוני בצרתם, חלילה לו מן הנפילה אלא "עד אעבור" על דרך "עוברי בעמק הבכא" שעוד נזכיר. ואפשר לפרש "יחד אנכי" כלפי דוד עלאה דאית ליה להקב"ה, ואיהו יתיב ותני מאיר בני אמר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי. כטעם הקומה הכוללת שניתנה לאדם הראשון, דרשוה בשמות רבה פרק מ' על פסוק "איפה היית ביסדי ארץ", ויהיה "קלני" כנוי להפכו כאביי התם פרק גמר הדין, ופירש רש"י דדריש קללת אלהים קל לית, ואמר כי הוא חושש מכובד הראש והזרוע על יצירת איש מצטער בעונו, ולפי זה יחוש הראש על מחשבת בריאתו והזרוע על המעשה, או יפורש כובד זה על דרך זיעתן של חיות בשעה שכסא הכבוד מכביד עליהם בעת רעה, כי אמנם בעת רצון הוא נושא את נושאיו ואין לחיות עמל ויגיעה. לפיכך נהר דינור הנמשך מזיעתן יחול על ראש רשעים הגורמים להן כן. או יהיה מלשון ונקלה אחיך. או מלשון קליל לי עלמא כרבא התם, והכוונה קוצר רוח, ומקרא מלא כתיב "ותקצר נפשי בעמל ישראל". או מלשון "אשר קלם מלך בבל", על דרך "באש ה' נשפט" שזכרנו בחלק א' פרק י"ג, וכן כתיב "אני אסבול ואמלט".
לפיכך אמר דוד "יחד אנכי עד אעבור" דרך עץ החיים, בהסתלק שמירת הכרובים ולהט החרב משערי גן עדן, כי אז רוח הטומאה יעבור מן הארץ, שהוא המונע השראת שכינה בתחתונים, והרמז במסורה אעבור ג' מלאים, חד בהפטרת שמעו ותאמר לא אעבור כי על כל גבעה. כתיב בדל"ת וקרי ברי"ש, הרי עבודה נכריה מעכבת, ולא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ארחי גדר ולא אעבור. כי כל ימי המרוק הוא גם כן אל מסתתר. "יחד אנכי עד אעבור". הוא התקון המקווה בזמן שכבוד ה' יהיה מלא את המשכן, וכדאמרן: