עשרה מאמרות מאמר חקור דין ב כב

כל העושה מצוה אחת, מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ. מתניתין היא סוף פרק קמא דקדושין. ומשמע לן דהכי קאמר, זוכה לג' מתנות שזכרנו בפרק הקודם, תורה דכתיב בה לקח טוב. עולם הבא שכלו ארוך, וארץ ישראל כמשמעה. ואסקינן דמצוה אחת יתירה על זכיותיו קאמר, וקתני סתמא מצוה אחת ללמדנו כי אפשר למצוה אחת בלבד כפי שלמותה בקיום תנאיה וגדריה וצורך שעתה, להכריע כנגד מנין רב מן העברות במשקל אל דעות שזכר הרמב"ם בהלכות תשובה, לא שנא קיום עשה אחד, לא שנא ההזהר מדבר עבירה שבא לידו וניצול הימנו, דחשבינן ליה כעושה מצוה. וראיה מיוסף הצדיק כמפורסם. ומסקינן התם דלא בעינן יתרון אלא במצות קלות שאין בהן כח להכריע כנגד העונות רק ברוב מנין, ובלאו הכי אינו אלא בינוני, אבל אם יש בכלל המצות, חדא מהנך שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, אף על פי שהכפות שקולות מחצה על מחצה, הא ודאי מכרעת לזכות ואינו בינוני אלא צדיק גמור, ושלוח הקן נמי דכותייהו, אף על גב דליכא למימר תנא ושייר, דהא אלו דברים קתני, אלא שאינה עושה פירות משום דהויא בינו למקום, וכתיב אם צדקת מה תתן לו. ושכנגדו בחלול השם, אפילו הכפות שקולות מכרעת לחובה, ואמרינן נמי התם שמי שהוא צדיק לשמים וטוב לבריות, יש לזכיותיו כלם קרן ופירות, אבל שכנגדו אינו כן, כי אפילו רשע לשמים ורע לבריות, עבירה שעושה פירות כגון חלול השם יש לה פירות, ועם זה לא יקשה מירושלים, כי לקחה כפלים בכל חטאתיה לדרך המפרשים, שהרי חלול השם הוא הגורם באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו, אבל עבירה שאינה עושה פירות אין לה פירות. עוד מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, שאפילו נאנס ולא עשה מצוה שחשב לעשותה, מעלין עליו כאלו חשב ועשה מצוה, ואם זכה לקיימה הרי זה נשכר אחר כך על המעשה בשבילו ובשביל כוונת שעתו, וידוקדק עם זה דקדוק גמור, ויעשו בני ישראל כן עשו על הדרך שבארנוהו בפרק י"ג, אבל במחשבה רעה אינו כן, שאם היא עושה פירות, כלומר שיש בה מעשה, היא לבדה מצטרפת למעשה ונענש על המחשבה ועל המעשה. אין בה מעשה, אינו נענש אלא על המחשבה בלבד. אמנם כי העובר עברה ושונה בה, מה שהותרה לו גורם להבא שתהא מחשבתו בה מצטרפת למעשה, אבל במחשבת עבודה נכריה אפילו פעם ראשונה נמי. וזו טענה נצחת להענש אבינו הראשון על עון ראשון אף לפי המפורסם, כי אזהרת האכילה מעץ הדעת יש בה סרך עבודה נכריה כמפורש באגדה במקומות רבים, ולא עוד אלא דאטעיינהו נחש בדנפשייהו, באמרו והייתם כאלהים. וכמו שנזכיר בחלק השלישי פרק י"ז. ואינו רחוק להאמין שהנחש היה מדבר עם האשה בלשונם, ושניטל ממנו אותו הכח בקללת ארור מכל הבהמה. שלפי גדולתו מפלתו, כי הנה מעקרא נחנן בזה כדי שיוכל להלך בשליחותו של אדם לקצוי ארץ וים רחוקים ולהשיב שולחו דבר. ועתה לכלם יש שיחה בקולם, כגון צפצופי עופות וגעיית השור ודומיהם, שהחכמים מבינים על ידם מה שניתן להם רשות, ולנחש אין מזה כלום, אי נמי גם הוא היה מדבר עם חוה על ידי קריצות ורמיזות ועכשיו בטלו ממנו, ויש במדרש יסוד לשני דרכים הללו, והעלו בתוספות כי למי שאינו בן ברית מחשבה רעה מצטרפת למעשה בכל גוונא, מדכתיב גבי עשו מחמס אחיך יעקב. ואף על פי שאמרו שם עליו, בן שנתנכר שאני גבי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. למימר שאין משם ראיה שיהא נכרי יורש את אביו, לא למסקנא אתמר אלא לרווחא דמילתא, דאפילו נימא הכי נפקא לן מבני לוט, דכתיב בהו נתתי את ער ירושה. ומכל מקום פשטיה דקרא דהיינו כדבריהם. ומחשבה טובה לעם נכרי אינה מצטרפת למעשה, מדגבי דריוש לא כתיב שהציל את דניאל, אלא הֲוָ֥א מִשְׁתַּדַּ֖ר לְהַצָּלוּתֵֽהּ (דניאל ו, טו). אף על גב דהוה ליה מניה הצלה פורתא עד מעלי שמשא: