עשרה מאמרות מאמר חקור דין ב יז

כוליה עלמא ידעין ומשתבשין במאמר המפורסם לחכמים שהללו אוסרים והללו מתירים וכולם דברי אלקים חיים. והאמת הברור הוא כי כל מחלוקת שהוא לשם שמים סופה להתקיים ולאמת דבריה לכל שני חלקיה, כי הא דאיפליגו רבנן במצות פריה ורביה פרק הבא על יבמתו. דתנא דידן וחד מתנאי בראי שוין משום בית הלל דבעינן זכר ונקבה, וחד תנא ברא מתני הכי משום בית שמאי, ודא ברירא דמלתא ודאי, דילפינן מבריאתו של עולם דהיינו אדם וחוה, והדוגמא אליהם בשתי אותיות ראשונות של שם הכוללות את כל השם כנודע, ולא נחלקו אבות העולם בכך, ומשרבו תלמידים שלא שמשו כל צרכם כדלקמן, חד מתני משום בית שמאי דבעו ב' זכרים, והיינו תנא דידן דיליף מבניו של משה שאלמלא כן פירש מן האשה, והנה הדוגמא לדידיה י' ו' שבשם, שהמה מחזירים אחרי האבדה המתבקשת להם, ומבריאתו של עולם לא ניחא ליה למילף, שאין דנין אפשר משאי אפשר. ואיברא קשיא לן עליה אימור דילפת ממשה שאם הוליד ב' זכרים יצא ידי חובתו, שלא יצא באחד מי שמעת ליה דילמא בחד נמי היה פורש? אלא ממשה ליכא למיגמר שפטר עצמו מן המצוה כעוסק במצוה רבתי, דמשום כבוד שכינה פירש מן האשה ודן קל וחומר לעצמו מפרישת הר סיני, והסכימה עמו דעת המקום. ועוד כתיב ואשתך ושני בניה עמה. משום דמלתא יתירתא הות ביה במשה איש האלהים, דכתיב בדברי הימים: בניו יקראו על שבט הלוי. וכמו שיבא. ואיכא תנא ברא משום בית שמאי דבעו שני זכרים ושתי נקבות, לדוגמא שלמה בד' אותיות, ויליף מבריאתו של עולם באופן אחר, שכן אדם וחוה נצטוו בפריה ורביה והולידו קין והבל ואחיותיהם, ומשנהרג הבל ונולד שת כתיב תחת הבל. אלמא בבציר מהכי לא סגי, והשיבו לו בגמרא הודאה בעלמא היא כי שת לי אלהים זרע אחר. ותנא ברא אחרינא משום בית הלל סבר דסגי בחד או זכר או נקבה, וקאמר לשבת בעינן הא איכא, והדוגמא באות י' שהיא זכר תחלה לשם הנכתב, והיא נקבה סופו של שם הנקרא, ולקושטא דמלתא לאו הכי הלכתא, דחד לאו שמיה שבת, דהא אחד רואה וניזוק, וכתיב כי ישבו אחים יחדיו. הא מאי אית לן למימר דקרא דייק דכתיב פרו להוליד זכר שהוא עקר פרי. ורבו להוליד נקבה שאינה אלא לרבייה בעלמא, ותשתלם הדוגמא כדאמור רבנן ביה ובאתתיה בבריה ובברתיה. ואולם בפירוש אמרה תורה להטות ההלכה למעשה אחרי רבים, כי כל נתיבותיה שלום. אבל לא יחשב שיהיה כזב בדעת היחידים הנדחים, כי אין מדומה שקר ח"ו במה שנאמר בסיני, ובמה שהוא חרות על הלוחות כפי מה שבארנוהו, אדרבה העיון ההוא הכולל השומר אמת לעולם ישפוט לפעולות אדם הנאה והמגונה והכל לפי מעשיו של אותה שעה, כי מה שהיה נאה קודם החטא היות האדם ואשתו ערומים שב מגונה אחר החטא, והוא אם כן הנאה והמגונה בהיותם ערומים כל א' בזמנו דברי אלהים חיים, המושל על ההפכים על חלוף הזמנים. ומעולם לא נחלק אדם מחכמי התורה להתיר את העורב ולאסור את היונה, על מה נחלקו? בדבר שיש לו ב' פנים אמתיים וצודקים לכאן ולכאן, הללו מסבירים פנים להיתר והללו לאיסור לפי מקומו ושעתו, נמצא ההיתר והאיסור שניהם אמת, ולב בית דין מתנה עליהם איזה יכשר הלכה למעשה, ומכאן אתה למד שיש הלכה ולא למעשה, ואינו אלא כדאמרן, וכבר המתקנו סוד בעניני השנון בהאי דקאמר רבי יהושע במסכת ברכות, אין החי מכחיש את החי. ומשם נלמד גם כן לההיא דבכורות, שאלו היה בית המקדש קיים חלקנו בין חבר לעם הארץ שלא נחשדו חברים להטיל מום בקדשים, אבל אחרי החרבן לא חלקנו, וכל דברי חכמים קיימים, וכן מצינו שאכילת הבשר נאסרה לאדם לגמרי חוץ מבשר היורד מן השמים שהיו מלאכי השרת צולין אותו לפניו או בשר תמותת מידו לו לצורך דמן ועורן כדלקמן בחלק הרביעי פרק י"ח. והותרה אכילת הבשר לנח ולבניו לגמרי, ולישראל הותרה קצתה מכלל האסור שנתחדש בקצתה, ולעתיד לבא ה' מתיר אסורים שישלים לקצתה סימני טהרה, וטעמא דמלתא כי האכילה מורה צורך הנאכל והכנתו להתעלות אל האוכל להתעצם בו וגם שלמות האוכל שממנו יצא מאכל, וזה פריו להחזיר הענף שישוב אל השורש, ואולם קודם חטאו של אדם לא היתה אכילתו לתמורת הניתך, שהרי לא היה טבעו מתנגד קצתו לקצתו אלא צווה על האכילה מכל עץ הגן חוץ מעץ הדעת, כמו שנצטוו הכהנים באכילת הקדשים ממינים שונים חוץ מן העולה, ונמצא האוכל חטאת ולא עולה מקיים עשה ולא תעשה באותה האכילה. וכמו שנצטוינו אנחנו באכילת הפסח חוץ מדמו ואמוריו ודומיהם רבים, ונמצינו נהנים באכילתן מזיוו יתברך שאמר ונעשה רצונו והוא נחת רוח לפניו, והיו אמנם עצי הגן מוכנים לפי שעתם בעבודת האדם שצווה לעבדה, איך שיובן אם לשכינה כמו שפרשנו למעלה, אם לנשמת חיים הבאה בפסוקים הקודמים, אף על פי שהפסיק בנתים כמו שפירש זולתנו ונכון הוא. אבל בעלי החיים היו עדיין מחוסרי זמן ובלתי מזומנין לקבל צורת האדם לעוצם שלמותם כראוי אליהם, לקרבת שתופם בחיי ההרגש וההולדה בדומה. ואחרי החטא דכתיב ביה משנה פניו ותשלחהו. לא נשאר בו כח להשלים חסרונן, כטעם עמי הארץ אסורים לאכול בשר, שהם בהמה המה להם, וכל שכן אחרי שהאכילה חוה מעץ הדעת לכל הבהמה חיה ועוף, כדדרשינן מרבוייא דכתיב ותתן גם לאשה. אף על פי שנתקנו אחר כך בשור פר שהקריב אדם הראשון, ובפסיקתא אמרו כי עוף אחד יש וחול שמו שלא רצה לאכול ממנו, והוא חי אלף שנה ובסופם גופו כלה וכנפיו מתמרטים, ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים, עליו אמר הכתוב וכחול ארבה ימים. ויש בזה שטה אחרת ממי שסובר שהדבר המושלם בטבעו כל הצורך אינו נאכל, אשר לא ייחל לבן אדם שיפשוט אותו מן הצורה הראשונה להלבישו צורה אחרת, ואמר כי תקון בעלי החיים על מלאת היה מסור לאדם הראשון בשעה שקרא להם שמות, וכבר נתעוררנו על זה במקומו. נמצא שהריגת בעלי חיים לאכול בשר היא לאדם קודם החטא, ואחריו גם כן דבר שאין לו מתירין כלל, עד שקלקלו בעלי חיים כלם בדור המבול, ונח מצא חן, לפיכך נאמר בו כירק עשב נתתי לכם את כל. ולא אמר ככל זורע זרע, כי רמז לו טעם ההיתר ירצה כירק עשב שנשאו קל וחומר בעצמן שלא לצאת בערבוביא, נתתי לכם לאכלה כל רמש אשר הוא חי, לתקן ערוב הכחות שקלקלו בני מינן בהזדקקן לשאינן מינן, וכשפסקה זוהמתן של ישראל פסקה זוהמת בהמתן גם כן, כטעם והכשבים הפריד יעקב. וכן והפלא ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים. ותנן התם אחד שור ואחד כל בהמה חיה ועוף לכל מילי סוף פרק הפרה. ולעתיד לבא תפסוק הזוהמא מכל הילוד לאמר לאסורים צאו ונבארהו:

יד יהודה עריכה

כוליה עלמין ידעין ומשתבשין במאמר המפורסם לחכמים וכו' - אחר שהזכיר הרב בפ' הקודם ענין הלוחות שהיה הכל ומה שתלמיד ותיק עתיד לחדש חרות עליהן, מבאר עוד על ידי זה את המאמר המפורסם בענין "הללו אוסרים והללו מתירין, שכל דבריהם דברי אלקים חיים". דכוליה עלמא משתבשין בביאורו ומוציאין אותו מפשוטו מפני שקשה להם איך אפשר ששני דברים הסותרים זה את זה יהיו אמתיים, ואמר הרב שהאמת הברור הוא שהענין כפשוטו, כי כן אמרו במשנה (מסכת אבות) "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים". והכוונה לכל שני חלקיה ששניהם יתקיימו, כגון מחלוקת הלל ושמאי שאלו ואלו דברי אלקים חיים, ויש לו סוד למעלה וגם להלכה למעשה כל אחד אמת לזמנו, וזהו סופה להתקיים, שאם עכשיו אמת חלק א' סופה לזמן אחר יתקיים חלק השני, מה שאין כן מחלוקת שאינה לשם שמים כגון מחלוקת קרח אין סופה להתקיים בשני החלקים בשום זמן שבעולם, כי לעולם ולעולמי עולמים משה ותורתו לבדו אמת: כי הא דמצינו גבי מחלוקת החכמים במצות פריה ורביה בפרק הבא על יבמתו - (יבמות דף ס"א ע"ב) - במשנה לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים, בית שמאי אומרי' שני זכרים, ובית הלל אומרי' זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם. ובגמרא מאי טעמא דבית שמאי? ילפינן ממשה דכתיב בני משה גרשום ואליעזר. ובית הלל ילפינן מברייתו של עולם. ובית שמאי לילפי מברייתו של עולם? אין דנין אפשר משאי אפשר. ובית הלל נמי לילפי ממשה? אמרי לך משה מדעתיה הוא דעביד, דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום, פירש מן האשה וכו'. מאי דרש? אמר ומה ישראל שלא דברה עמהם שכינה אלא לפי שעה וקבע להם זמן, אמרה תורה אל תגשו אל אשה. אני שמיוחד לדבור בכל שעה ושעה ולא קבע לי זמן עאכ"ו, והסכימה דעתו לדעת המקום, שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. פירש"י ילפינן ממשה שכיון שהיה לו שני בנים פירש מן האשה: מבריית עולם אדם וחוה - משא"א דאי לא איבראי חוה לא הוה נקבה אחריתי, אבל הכא מי שיש לו זכרים, נקבות הרבה בעולם. עוד שם תניא ר' נתן אומר בית שמאי אומרי' שני זכרים ושתי נקבות, ובית הלל אומרי' זכר ונקבה. אמר רב הונא מאי טעמא דר' נתן אליבא דבית שמאי דכתיב ותוסף ללדת את אחיו את הבל. הבל ואחותו קין ואחותו, וכתיב כי שת לי אלקי' זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. ורבנן אודויי הוא דקא מודית. תניא אידך ר' נתן אומר בש"א זכר ונקבה, ובה"א או זכר או נקבה. אמר רבא מ"ט דר' נתן אליבא דב"ש? שנאמר לא תהו בראה. והא עביד לה שבת? פירש"י את קין את הבל. אתין רבויין לומר נקבות היו עמהן. כי שת לי אלקים זרע תחת הבל. אלמא תשלומין בעי ולא בנים בלא שני זכרים ושתי נקבות. מ"ט דר' נתן אליבא דב"ה או זכר או נקבה ולא מבריית עולם יליף ולא ממשה. לא ברא עולמו לתהו אלא לשבת להיות עסוקי' בישובו של עולם: