עשרה מאמרות מאמר חקור דין ב יב

<< · עשרה מאמרות · מאמר חקור דין ב · יב · >>

כבר זכרנו בפרק ד' שכל מעשי האדם נכתבים בשעתן בספר אחד כפשטא דמתניתין ריש פרק ב' דמסכת אבות, אף על פי שבראש השנה נפתחים ג' ספרים, וצריכים אנו לעמוד על בוריין של דברים הללו. דע כי הספר הכולל שכל מעשיו של אדם נכתבים בו מיד בשעת מעשה, הוא האויר הספיריי הוא המקיף, ובו יוחקו כל פרטי תנועת האדם אם הוא נודד כנף העין ופוצה פה ומצפצף לטוב או למוטב, קל וחומר לשאר אברים על כן בהרמת יד נקרא רשע, ואפילו הרהורי לבו אי אפשר שלא יחדשו בפניו שמחה או עצבות, וכיוצא בזה ה' יראה ללבב ומיד יש ברירה לפניו יתברך לסגל המעשים הטובים באויר גן עדן המתלבש להם באויר העולם הזה, והרעים גם כן באוירה של גיהנם, כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים בכל מקום בשווי מוחלט. ומי שרובו זכיות, הנה בראש השנה נפתחים למעשיו שערי גן עדן והאויר שבפנים קולטן ואת אוירן, וזהו נכתבים ונחתמים לחיים, כי היא כתיבה חדשה לגבי האויר הפנימי, וחתימה לגבי האויר הנכנס, ואפילו יחמיץ האדם אחר כך אינם אובדים לעולם אלא כמה דאמרו רבנן זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. ונבארהו בפרק י"ד וההפך בהפך. וספרן של בינוניים זיל הכא קא מדחי ליה, וזיל הכא קא מדחי ליה, לפיכך נשארו תלוים ועומדים באויר המתלבש בעולם הזה עד יום הכפורים, זכו נכתבים לחיים כדאמרן. ומכאן אתה למד כי מי שרובו זכיות אינו נשכר עליהם בעולם הזה, שכבר נגנזו באויר גן עדן ושמורים לעולם הבא, וקודם ראש השנה נמי העתיד ליגנז כגנוז דמי, אדרבה יחוייב שיתייסר ומורק ושוטף בעולם הזה בהכרח ממעוט עונות שלא נכנסו באויר גיהנם וזה מקום כפרתם. ואיכא למידק בדינן של בינוניים אמאי לא זכו נכתבים למיתה, לימא נתחייבו נכתבים למיתה, הא לאו הכי רב חסד מטה כלפי חסד, או נתלי להו אפילו טובא נמי, ואפשר דחשיבה לגבייהו שעת ריתחא דענשי בה אפילו אעשה, כדאמר ליה מלאכא לרב קטינא בפרק התכלת, לפיכך אם עברו עליהם הי' ימים בלי שום זכות, אינהו אפסידו אנפשייהו, אבל אם זכו לאיזה מצוה בימים שבנתי' דליכא למדיינינהו כפושעים, אז אף על פי שחטאו כנגדה וחזר הדין להיות שקול ביום הכפורים, שפיר איכא למימר רב חסד מטה כלפי חסד. והנה זאת זכרון בספר של רשעים גמורים שאחריתו עדי אובד, ונדון עמהם בראש השנה כמו שבארנו בפרק הקודם חקרנוה כן היא באבן של מצוה הנסקלים ובסייף של נהרגים ודכוותייהו שהן טעונין גניזה להשבית אויב ומתנקם, וכן כתיב כי בשת עלומיך תשכחי. וכתיב ואת הבהמה תהרוגו. וכבר נמלטנו מזרות הגרסא שזכרנו בפרק ד' ובריש פרק י' בשבעה דרכים אחרים, כלם נכוחים למבין. וגם זה לנו אחרון חביב ונרחיב הבאור בו כפי כחנו, כי רב מאוד התועלת הנמשך ממדה טובה זו, כמו שיבא בפרקים הללו, שכן ספרן של צדיקים הוא עצמו מתקיים ומתכבד עליהם, והכי משמע לן קרא דרבי אבהו וקל להבין. צא ולמד ממה שהעידה תורה על הצדיקים, כדכתיב גבי ראובן למען הציל אותו מידם. ולא עוד אלא שהוכפל ונכתב בספר במקומות רבים שכר מחשבה כשכר מעשה, כדכתיב ויעשו בני ישראל. שקבלו עליהם בלב שלם מצות משה ואהרן, והעלה עליהם הכתוב כאלו עשאוה, ואחר כך כן עשו בשעת מעשה:

יד יהודה

כבר זכרנו בפרק ד' שכל מעשי האדם נכתבים בשעתן בספר אחד, - כדי לבאר מ"ש סוף פרק הקדום, שגם הספר נידון עם בעליו בראש השנה, מפרש עתה מה המה הספרים ואופן כתיבתם וחלוקם לג' ספרים, כמו שייעד הרב לעיל פרק ד'. כפשטא דמתניתין ריש פרק ב' דמסכת אבות, - וכל מעשיך בספר נכתבים, שמשמעו ספר אחר. אף על פי שבראש השנה נפתחים ג' ספרים, וצריכים אנו לעמוד על בוריין של דברים הללו. - אע"פ שבראש השנה נפתחים ג' ספרים, ודא ודאי קושיא. דע כי הספר הכולל שכל מעשיו של אדם נכתבים בו מיד בשעת מעשה, - דעת הרב לתרץ הקושיא הנזכרת, ולהבין ענין הספרים בדרך פלוסופי' כדי לקרב אל הטבע דברים כהוויתן, לא כאותן החושבי' שאלו הדברים נאמרים כדי לשבר האזן מפני שהוקשה להם מה צורך להספרים, והוא ית' שמו אין שכחה לפניו, אבל הרב תפס הדברים כפשטן וכמשמען, כמ"ש לעיל פרק ד', וזה על פי מה שהסכימו חכמי הטבע הראשונים פה אחד, שאין בעולם שום ריקות אבל הריקות שבין הארץ לרקיע ממולא באויר, והוא א' מארבע יסודות וטבעו זך דק וקל כמבואר להרמב"ם פרק ד' מהלכות יסודי התורה, ומפני דקותו הוא נדחה מכל דבר ואינו עומד נגדו, ואפילו נגד התנועות הדקות, ומכל מקום לו היכולת וכח לישא אותן התנועות, ולפעמים הוא נושא אותן עם מניעיהם, כאשר אנו רואי' בו שנושא העופות הפורחות וכן האדים העולים מן הארץ, אחת לאחת בחלקים דקים שהאויר נושא אות' עד שיתעבו ויתגשמו לפי טבען לגשם ומטר ושלג וקטור רעם וברד, ואז כמשא כבד יכבדו ממנו ויורדים למטה לארץ, וכמו כן מוליך האויר את התנועות הנעשים בתוכו ממקום למקום כאשר ידענו נאמנה מאופן השמיעה שהוא הנעת האויר מפה המדבר לאזן שומעת, שהקול היוצא מהגרון עם ההבל פה, מניע את האויר עד הגיעם יחד לאזן השומע והאריכו הטבעיי' בזה אין כאן מקומו, אלא כפי הנצרך לעניינינו, וחשב הרב בענין הספרים שהוא ג"כ ע"ד זה, והיינו שהספר הכולל שעליו נאמר וכל מעשיך בספר נכתבים, הוא האויר הנושא התנועות הנעשות ע"י אדם בעסקו במצות או עברות, וזהו כתיבתן בדרך משל ידים כותבות ספר תורה, או רגלי' רצים לבית הכנסת וכיוצא בהן, מניעים האויר ואז חקוקה בו התנועה של מצוה מהידי' ורגלי', וכנגד זה ידי' שופכות דם, או רגלי' לרע ירוצו, חוקקי' חקקי און ועון, ג"כ בתוך האויר, והש"י מברר את התנועות של מצוה ואת התנועות של עברה, בכדי שישא האויר כל אחת וא' למקום הראויה לה, דהיינו מהמצות לאויר ג"ע המתלבש באויר העה"ז, מחוץ לשערי ג"ע, והעברות לאויר של גיהנם המתלבש ג"כ באויר העה"ז חוץ לפתחה של גיהנם, בבחינת אויר המתלבש נאמר ג' ספרים הם, כי אויר של ג"ע המתלבש באויר עה"ז למי שימצא כתוב בו רובו זכיות, יקרא ספר צדיקים, וכן אוירה של גהינם למי שחקוקים בו רובו עונות, יקרא ספר רשעים ולמי שבשניהם עונותיו וזכיותי' שקולי', יקרא ספר בינוניים, זו היא דעתו בדרך כלל, ויתבאר עוד לפנינו. הוא האויר הספיריי - הזך והדק, ור"ל דספר הוא ג"כ לשון ספירי, ומרמז לאויר. הוא המקיף, - את האדם, וכן שמו אצל הרופאים אויר מקיף. ובו יוחקו כל פרטי תנועת האדם אם הוא נודד כנף העין ופוצה פה ומצפצף לטוב או למוטב, קל וחומר לשאר אברים, על כן בהרמת יד - על חבירו, אע"פ שלא הכהו נקר' רשע כמאמרם ז"ל, והאי טעמא כי תכף שמרים ידו להכות, עושה תנועה רעה באויר. נקרא רשע, ואפילו הרהורי לבו אי אפשר שלא יחדשו בפניו שמחה או עצבות, - שהרהורים גורמים הנעת הדם, והדם מניע בשר פני אדם ומחדשים בו השמחה והעצבות של ההרהורים, והבשר מניע האויר באופן שאם ההרהורים לדבר מצוה, כל התנועות הנמשכות מהם תנועות מצוה הן, ולהפך בהפך. וכיוצא בזה ה' יראה ללבב, - ויודע אם היו ההרהורים לשם מצוה או לדבר עברה. ומיד - בשעת מעשה כשיוחקו התנועות באויר, אם טוב ואם רע, יש ברירה לפניו ית' שמברר התנועות הטובות לבד והרעות לבד. יש ברירה לפניו יתברך לסגל המעשים הטובים באויר גן עדן המתלבש להם באויר העולם הזה, - ולהביא לאוצר באויר ג"ע היוצא לחוץ ומתלבש באויר העה"ז לקבל המעשים טובים, ונשאר בחוץ עד יום הדין. והרעים גם כן באוירה של גיהנם, כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים - ברא גן עדן ברא גהינם, כמאמר ז"ל. בכל מקום בשווי מוחלט. - ולכך האויר גהינם אוצר למעשים הרעים, כמו שאוירו של ג"ע למעשים טובים. ומי שרובו זכיות, הנה בראש השנה נפתחים למעשיו שערי גן עדן והאויר שבפנים קולטן ואת אוירן, וזהו נכתבים ונחתמים לחיים, - ר"ל דמ"ש ג' ספרים נפתחים בראש השנה, הוא בבחינת האויר שבפנים של גן עדן וגהינם, שכל א' עם אוירו שנתלבש כבר בחוץ, נחשב לספר אלא מקודם ראש השנה היו סגורים, והשתא נפתחים, ששערי גן עדן נפתחים לקלוט הזכיות עם אוירן שבחוץ וכן הגהינם לעונות. כי היא כתיבה חדשה לגבי האויר הפנימי, וחתימה לגבי האויר הנכנס, - ר"ל דנכתבים דקאמר הוא בבחינת אויר הפנימי הקולט המעשים ואוירן, ונחתמין דקאמר הוא בבחינת אויר הנכנס, שהכתיבה היתה בשעת מעשה, והשתא שנכנס נעשה החתימה. ואפילו יחמיץ האדם אחר כך, אינם אובדים לעולם אלא כמה דאמרו רבנן זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. - ויעשה עברות, אינם אובדים אותן הזכיות בשכבר נכנסו לתוך הג"ע, אלא שחבירו הצדיק נוטל שכרן, כמה דאמר רבי וכו'. ונבארהו בפרק י"ד וההפך בהפך. - ששערי גהינם נפתחים למי שרובו עונות. וספרן של בינוניים זיל הכא קא מדחי ליה, וזיל הכא קא מדחי ליה, לפיכך נשארו תלוים ועומדים באויר המתלבש בעולם הזה עד יום הכפורים, - הוא האויר המתלבש בעה"ז מג"ע וגהינם להזכיות ועונות שלהם השקולים, זיל הכא גבי ג"ע קא מדחי ליה ואינו נכנס לתוכו משום אוירא של גהינם, וזיל הכא גבי גהינם קא מדחי ליה משום אוירו של ג"ע. זכו - ונעשים רובן זכיות. נכתבים לחיים כדאמרן - נכתבין לחיים ונכתבים לו שערי ג"ע כדאמרן. ומכאן אתה למד כי מי שרובו זכיות אינו נשכר עליהם בעולם הזה, - שאינו מקבל שכר עליהם בעה"ז, ועליהם נאמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. שכבר נגנזו באויר גן עדן ושמורים לעולם הבא, - בראש השנה. וקודם ראש השנה נמי העתיד ליגנז כגנוז דמי, - שעדיין לא נכנסו לג"ע, מכל מקום אינו נשכר עליהם, כי כל העתיד ליגנז כגנוז דמי. אדרבה יחוייב שיתייסר ומורק ושוטף בעולם הזה בהכרח ממעוט עונות שלא נכנסו באויר גיהנם וזה מקום כפרתם. ואיכא למידק בדינן של בינוניים אמאי לא זכו נכתבים למיתה, לימא נתחייבו נכתבים למיתה, הא לאו הכי רב חסד מטה כלפי חסד, - אמאי קאמר זכו נכתבים לחיים, לא זכו נכתבים למיתה, הרי גם אם לא זכו שקולי' הם זכיותיהם ועוונותיהם, וליהני מדת רב חסד, מטה כלפי חסד, שגם אם לא זכו ולא נתחייבו, שיכתבו לחיים, ואפכא הוה ליה למימר, נתחייבו והיינו שעשו עברה בנתיים נכתבי' למיתה, לא נתחייבו שיכתבו לחיים במדת רב חסד, וכמ"ש גבי בינוניים בברייתא דג' כתות ליום הדין. או נתלי להו אפילו טובא נמי, - ר"ל דודאי אם לא זכו ולא נתחייבו מהני להם מדת רב חסד לכתוב לחיים, וכפשטא דברייתא דיום הדין, וליכא לאקשויי דאם כן אמאי תולין ועומדי' מראש השנה עד יה"כ, ליהני מדת רב חסד שיכתבו לחיים קודם הגמר דין ע"י מדה זו, דשמא יתחייבו ולכך ממתיני' להם עד יה"כ זמן הגזר דין. והכי מטין דברי הספר חסידים סי' תר"ח בתירוץ הראשון שהזכיר בזה ע"ש. אמנם את"ל שאין מדת רב חסד מהני לכתוב לחיים, שלכך אינן נכתבי' כן מיד בראש השנה, מכל מקום הא וראי פשיטא שמהני מדה זו לתלות להם עוד יותר עד שתהא אחת מהכפות מכרעת, ולכל הפחות הל"ל לא נתחייבו תולין להם, ולמה לא זכו נכתבים למיתה. ואפשר דחשיבה לגבייהו שעת ריתחא דענשי בה אפילו אעשה, כדאמר ליה מלאכא לרב קטינא בפרק התכלת, - ואפשר דלכך לא אהני להו מדת רב חסד אם לא זכו ולא נתחייבו בנתיים, כמו שמהני בדין העה"ב, משום שהזמן שמראש השנה עד יה"כ דדינא אתשכח בעלמא, נחשב כעידן רתחא, ענשי אעשה כדאיתא בפרק התכלת, אשכחיה מלאכה לרב קטינא דמכסי סדינא, א"ל קטינ' סדינ' בקייטא סרבלי' בסיתוא, ציצית מה תהא עליה, א"ל ענשיתו אעשה, א"ל אין בעידן רתחא ענשינן. לפיכך אם עברו עליהם הי' ימים בלי שום זכות, אינהו אפסידו אנפשייהו - מאיזו מצות עשה, אינהו אפסידו אנפשייהו, ואענשו אעשה כאלו רובן עונות, וזהו לא זכו נכתבי' למיתה. אבל אם זכו לאיזה מצוה בימים שבנתי' דליכא למדיינינהו כפושעים, - ר"ל דהא דקתני זכו נכתבים לחיים במדת רב חסד, שמכרעת ביה"כ כנז'. אז אף על פי שחטאו כנגדה, וחזר הדין להיות שקול ביום הכפורים, שפיר איכא למימר רב חסד מטה כלפי חסד. והנה זאת זכרון בספר - הוא האויר המקיף. של רשעים גמורים שאחריתו עדי אובד, ונדון עמהם בראש השנה - שנכנס עצמו לתוך הגהינם כנז'. כמו שבארנו בפרק הקודם חקרנוה כן היא באבן של מצוה הנסקלים ובסייף של נהרגים ודכוותייהו שהן טעונין גניזה, - כדאיתא בסנהדרין פ' נגמר הדין. אחת אבן שנסקל בו ואחת עץ שנתלה עליו וכו'. כולן נקברי' עמו. להשבית אויב ומתנקם, הנולד מהעון כידוע, וע"כ צריך שלא ישאר מעונות שום זכרון ורושם בעולם. וכן כתיב כי בשת עלומיך תשכחי. וכתיב ואת הבהמה תהרוגו. - ואמרו רז"ל שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל על ידה. וכבר נמלטנו מזרות הגרסא - במל' של בסיפא דברייתא דג' ספרים, שכמו זר יחשב. שזכרנו בפרק ד' ובריש פרק י' בשבעה דרכים אחרים, כלם נכוחים למבין. וגם זה לנו אחרון חביב - הדרך השמיני. ונרחיב הבאור בו כפי כחנו, כי רב מאוד התועלת הנמשך ממדה טובה זו, כמו שיבא בפרקים הללו, שכן ספרן של צדיקים הוא עצמו מתקיים ומתכבד עליהם, - ר"ל שלכך אמר ר' כרוספדאי מלת 'של' שקאי על הספר, משום ספרן של צדיקים, לומר שהספר עצמו של צדיקים נכתב לחיים, והוא עצמו מתקיים ומתכבד עם הצדיקים. והכי משמע לן קרא דרבי אבהו - דנפקא ליה מפסוק ימחו מספר חיים. והיינו שספר של צדיקים הוא עצמו ספר חיים ומתקיים. וקל להבין. צא ולמד ממה שהעידה תורה על הצדיקים, כדכתיב גבי ראובן למען הציל אותו מידם. - שהעידה תורה על זה, ומתכבדת בכך כמ"ש ז"ל אלו היה יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידם. בכתפיו היה טוענו ומוליכו אצל אביו. ולא עוד אלא שהוכפל ונכתב בספר במקומות רבים שכר מחשבה כשכר מעשה, - ר"ל ועוד ראיה לזה, ממה שהוכפל ונכתב וכו'. שכמה פעמים כתיב בתורה ויעשו כן בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו. שבהכפל ויעשו כן. וכן עשו. מרומז נמי המחשבה שמעלה עליהם הכתוב כאלו עשאוה, וזהו ויעשו כן בני ישראל, ואומרו אח"כ כן עשו קאי על המעשה עצמו, והיינו נמי כדאמרן, שהכתוב משתבח והודיע מחשבתם ומעשיהם כולם שוים לטובה. כדכתיב ויעשו בני ישראל. שקבלו עליהם בלב שלם מצות משה ואהרן, והעלה עליהם הכתוב כאלו עשאוה, ואחר כך כן עשו בשעת מעשה: