עשרה מאמרות מאמר חקור דין א י

<< · עשרה מאמרות · מאמר חקור דין א · י · >>

אמרו חכמים הראשונים כי המתודה ומתחרט על העונות שהוא זוכר מהם, ושוכח להתודות על קצתם שנעלמו ממנו, אין הנעלמות מעכבות את הכפרה. ואסמכוה למלתייהו אהא דתנינן, בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. וכן כ"ד ראשי אברים אינן מטמאין משום מחיה, דכתיב לכל מראה עיני הכהן. דלא יצטרך לארמא עינוי או למאכא. והם הביאו גם כן סימן לדבר ממאי דאתמר בבעור חמץ, חורי הבית העליונים והתחתונים אינם צריכים בדיקה. ואף על פי שאלו ואלו צריכים תשובה למי שזוכרם ואינה מעכבת בהם לשוכח, מכל מקום רבו יתירא אשתכח לעונות ראשונים יותר מכלם, שאם לא חטא אדם כל ימיו רק פעמיים בלבד ושכחן ולא התודה עליהם מעולם, אין הוידוי מעכב כפרתן אלא נמחלין מאליהן, אבל שאר עונות אם התודה על קצתם ושכח קצתן, הוידוי מועיל לכלם, דאנן סהדי שאלו זכרם היה מתודה ותוהה עליהם גם כן, דמאי שנא. ובהדיא אמרו רבנן אין תשובה לחצאין גבי חשוד על השבועה, אבל אם אין גם אחד מתנאי התשובה, לא וידוי ולא חרטה והוא לא ידע ואשם, במה יתכפר לו. והיינו דאמר רבא בפרק קמא דחולין גבי בית אפל כדלעיל, הני מילי היכא דלא אתחזק, אבל כיון דאתחזק אתחזק, ובפלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל אי בתרי או בתלתא הוי חזקה, נראין הדברים דהיינו דר' יוסי בר יהודה דקא דריש פעמיים ליחיד שלש לצבור, והיינו קרא דנושא עון ועובר על פשע בדרשה אחריתי, דלא כדתני דבי רבי ישמעאל, ואפשר דפליג במשמעות דורשין עם ר' יוסי בר יהודה, דהיינו לדידיה עונות ראשונים הנמחלים ליחיד לגמרי, אבל גבי צבור הראשון לעולם נחשב שוגג, כדכתיב ולבית יעקב חטאתם. ושני ושלישי קיימי בנושא עון ועובר על פשע. ונמחלין גם הם לגמרי כדאמרן. והא איפסיקא הלכתא בפרק הבא על יבמתו, נשואין ומלקיות כרבי. פירוש נשואין, אשה שמתו אנשיה, אי נמי ששהתה עם כל אחד מהם י' שנים ולא ילדה, לא תנשא לשלישי, דמדמינן לה ליחיד לאחזוקי בתרי זמני כיון דמעוטא נינהו, וכן מי שלקה ושנה על חיוב כרת אחד, דבר מיתה הוא ומפקיר עצמו לעבירה חמורה, מכניסין אותו לכיפה לקרב מיתתו, והני נמי מעוטא נינהו. וסתות ושור המועד כרשב"ג. וסתות ודאי לרבים מדמינן להו, ובהמה הכי נמי דלית לה מזלא, פירוש דעת לשמור עצמה, ויאות כל מילי דרבנן. עוד אמרו בגמרא כי שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם, קיר נטוי, ועיון תפלה, ומוסר דין על חבירו. ואף על גב דכל חדא מנייהו חמירא באנפי נפשה, לפי הפשט הנגלה מכל מקום מיבעי לן למנדע מנינא למה להו, דהא אינשי מבדקי בגשר וכל דכותיה, כדאיתא בבמה מדליקין. ומה בין אותה בדיקה להזכרת עונות, ואיברא לא גרע קיר נטוי מגשר, והוא לבדו בודק ואינך הכי נמי, אבל להזכיר עונות דמשמע אפילו שנעלמו ואבד זכרם, מכל מקום על ידי מעשה אסורן חוזר וניעור, בעינן ג' דברים יחד. הא' קיר נטוי. ואולם בגמרא פרק לפני אידיהן ובמדרשות במקומות רבים פירשו, קיר שמשמעו אדון והוא מיפיפיתו של לשון יום, ובהיות אצלו כביכול תשות כח כמו שדרשו על פסוק צור ילדך תשי, והאדם מעיין בתפלתו, דמשמע שהוא מבקש צרכי עצמו לא זולת. ומוסר דין הנטויה העליונה על אחרים, כאלו הוא נקה מעון, אז ודאי אפילו עשה תשובה ממה שזכר, לא בלבד עונותיו נבדקים אלא גם הנשכחות מלב, מקטרגים עליו מעתה, והוא רחום יכפר: