עשרה מאמרות מאמר העיתים כה

נקטינן כי הרעות והטוב כולם נתונים מרועה אחד, וטעם קדימת הקליפה לפרי, לכבוש אותה בין הטוב והחסד, שפי' בזוהר פ' תרומת (זהר חלק ב קסח, ב): טוב כליל כלא בגויה ולא אתפשט לתתא. והרמז בשם בן ד' כשהוא מתעלה במספר קטן עולה טו"ב, והנה חסד נחית ואתפשט לתתא וזן כלא, והרמז בשם בן ד' כשהוא מתעלה באותיותיו שעולה בגימטריא חס"ד להשביע לכל חי רצון, ואי אפשר לקליפה שתקדם אלא אל ההתפשטות, לא לשרש הנעלם בשום פנים. הוא הדבר אשר אמרנו כי הרע אין לו קדימה במוחש לחלקה מוחלטת, אלא קשור בעבותות אהבה בין הטוב והחסד, ועל הקדימה במוחש לחלק הגרוע תחלה, כתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך. והדר ואכלת ושבעת. מכל החי הטהור, ועל הלחם לבדו נאמר ושבעת. וכן במזון האדם, חלקים היותר נכבדים ומעולים הם המאוחרים בהזנה, עד שיזוכך האדם ויתברר פעמים שלש בראש להם. וידוע בכלל הנבראים כי דא קליפה לדא, ודא מוחא לדא, וזה הפרי המאוחר ביצירה, גם הלבוש החצון עתיד להיות בכלל הטוב, ולנו בזה טעם לשבח עם הגלוסקאות שעתידה ארץ ישראל להוציא בזמן שישוב אור החמה על חד תלת מאה וארבעים ותלת, שעל סלוקם נאמר אלביש שמים קדרות. אלבי"ש בגימטריא הכי הוי, אלא שהחלק מהאור הזה שנשאר בעולם הוא הגרוע, מעין השמן הסמוך מאד להפתילה, ושמ"ב חלקים ממנו שעלו בשם ה' ונגנזו ונסתלקו מן העולם בעון ראשון, הנה כל חלק מהם מעולה מכל מה שתחתיו, עד שיגיע אל החלק העליון הנעלם מן העין שכח אין סוף גניז בתוכו כמבואר במקומו. הא למדת שאין שיעור לקלקול המאורות שנתמעטו בעון ראשון, ואין קצבה לתקון העתיד, כי לא השמ"ג חלקים שוים עד שנוכל לשער בשכלנו מה יושיענו ה', כי רבים רחמיו עד אין קץ. ומכל מקום שנינו בספר הזוהר, שהוא נותן קצבה רבה לאור החמה שבשבעתים, ופרשנוהו יפה בספר עסיס רמונים בשער ח', עיין שם:

יד יהודה

עריכה

שפי' בזוהר פ' תרומה וכו' - ע' קס"ח גבי ברכת המזון שאמרו ז"ל, ובטובו ולא מטובו, וז"ל, "ובטובו דא ימינא עלאה, ומטובו דא דרגא אחרא דאיהי מסטרא דימינא, ואיהי דרגא לתתא, בגין דבההוא טוב אתבני עלמא וביה אתזן, אמאי אקרי טוב ואמאי חסד. טוב איהו כד כליל כלא בגויה ולא אתפשט לנחתא לתתא, חסד כד נחתא לתתא ועביד טיבו בכל בריין, בצדיקי וברשיעי ולא חייש, ואע"ג דדרגא חד הוא, מנלן דכתיב אך טוב וחסד ירדפוני. אי טוב למה חסד ואי חסד למה טוב, אלא טוב כליל כלא בגויה ולא אתפשט לתתא, חסד נחית ואתפשט לתתא וזן כלא צדיקי ורשיעי כחדא". ועיין פי' זה המד' בפרדס ריש שער המכריעין:

במספר קטן עולה י"ז - כמנין טוב:

באותיותיו - במילוי יודי"ן עולה ע"ב כמנין חס"ד:

אלא אל ההתפשטות - למדת חסד:

הם המאוחרים בהזנה - כידוע לחכמי הטבע ולרופאים, שהמזון מעת בואו אל האצטומכא עד שישוב לבשר תמורת הניתך צריך שיתבשל ג' פעמים, כי יתבשל תחלה באצטומכא עד שיהיה כעין דייסא הנעשה משעורים, ושם מתפרש האוכל מתוך הפסולת שאינו ראוי להזנה, זה יורד לבני מעיים ונעש' גלל וצואה היוצא מן הגוף, והטוב והמובחר עולה אל גידי הכבד והלב, וע"י הבשול השני מתהפך לדם, וגם שם לא הונח לו עד שידח ממנו נדח המותרות, הרי הם הלחות בלתי ראוי' להזנה, וכולן נקבצי' ובאי' לתוך כלי' המיוחדי' להן, ואז הדם המזוקק מתפשט אל כל אברי הגוף, לכל אחד כראוי לו, ובהן מתבשל פעם שלישית ומתהפך לבשר גידים ועצמות של כל אבר ואבר, אחר שדחה המותרות הנמצאי' בו לחוץ, כגון צואת אזן וחוטם וזיעה ודומיהם, וענין זה ארוך מאד, אין כאן מקומו:

וידוע בכלל הנבראים - לא לבד במוחש, אלא גם ברוחניי', שמה שיחשב לאחד למותרות ולקליפה, יחשב פרי לשני. וכדאיתא בזוהר: אל גנת אגוז ירדתי. כל עלמא דא בהאי גוונא עלאה ותתאה, רזא דנהורא עלאה עד סופא דכל דרגין, כלא איהו דא לגו מן דא, ודא לגו מן דא, עד דאשתכח דהאי קליפה להאי, והאי קליפה להאי וכו'. דא לבושא לדא ודא לבושא לדא, דא מוחא ודא קליפה:

עם הגלוסקאות - שאמרו ז"ל בפרק בתרא דכתובות, שעתידה ארץ ישראל להוציא. והיינו שגם הקליפה החצונה שממנה הסובין תתבשל היטב, כמ"ש במאמר חקור דין ח"ב פ"ג. וזה ע"י שישוה לעתיד אור החמה לאיתנו הראשון שהי' בשעת הבריאה שמ"ג פעמי' יותר גדול, כמ"ש שם מדברי יונתן בן עוזיאל:

שעל סלוקם - ומיעוט האור הגדול נאמר אלבי"ש בגימטראי שמ"ג:

מעין השמן הדלוק בנר - דקמא קמא מהחלק הגרוע, בטל וממשיך עצמו להפתילה: