עשרה מאמרות מאמר העיתים ד
<< · עשרה מאמרות · מאמר העיתים · ד · >>
ועל הלקוחים הישרים הנאים והמשובחים, והם המצליחים לישובו של עולם מתחלתם ועד סופם אמר עת לחבוק, בליל טבילה בצניעות ופיוס בשובה ונחת, מהוראת בנין הקל שלא יהא אץ ברגלים חוטא, כי השהוי והמתון גורם שהאשה מזרעת תחלה, ואז שכר פרי הבטן הוא נחלת ה' בנים. ועת לרחוק מחבק בשעת נדתה, ואין זה תאר אמור על אדם דעלמא שהיה חובק או מחבק נות צדקו ובא עתו לרחוק באמרה לו כשושנה אדומה ראיתי, שהרי מלת מחבק האמורה כאן אינו מורה על המתואר ולא פעל בינוני אלא מקור, וציר"י המ"ם לעד, שכן משפטו לרחוק מהיות חובק, והכונה לאסור כל מיני קריבות, אבל רישא דקרא ודאי מיירי לחבוק תשמיש, ולשנא מעליא נקיט. הואיל וכן הוא האמת לא תימא גם ועת לרחוק אינו אלא תשמיש, קא משמע לן שאף שאר קריבות אסורים. ושפיר קאמר לרחוק בלמ"ד שהיא כונת התכלית, דהא כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין, וכשם דרישא כתיב לחבוק לשון קל, סיפא נמי לרחוק לשון קל, שמכל מקום מותר להתיחד עם אשתו נדה שאין יצרו תוקפו. וחבוק דסיפא לשון כבד הוא, ללמד שהרחוק בזמנו גורם חזוק החבוק בעונתו בהסתלק המונע לרבוי התועלת הנמשך ממנו, הואיל ובניה מרובין כדאמרן. עת לבקש בתחנונים מן השמים שיתנו לה בנים הגונים, ויהי עתם בלילי שבתות וימים טובים ודומיהם. ועת לאבד. פירש להעלים עצמו מן הזווג כאבידה המתבקשת בעתה בעונת תלמידי חכמים, אך ההעלם הזה ראוי ומחוייב בימות החול אם אין שם הזמנת קדושה כגון ליל טבילה וכיוצא בו. עת לשמור משנקלט הזרע שלא יעשה סנדל, ועת להשליך סתם ולא פירש לגרעון הנושא שהוא המותרות כמו שיבא, ואיננו מעין הצד שכנגדו שהוא עקר פרי, ועוד שאין בו תועלת בדבר המושלך, כי הא דתנן כל שאינו כשר להצניעו ואין מצניעין כמוהו, לאתויי דם נדה דאפילו לשונרא לא חזי כיון דחלשא, וכאן הוא הדם השותת שמתחיל קודם הלידה, למרק האם מן המותרות ומועיל גם כן להרים מכשול מנחל בדרך אל הנער היולד, פן ישתה ממי המרים המאררים ההם, לפיכך אין פתיחת הקבר בלא דם. עת לקרוע הרחם על ידי נשיכת הנחש, כדכתיב לפתח חטאת רובץ. בסוד השם קר"ע שט"ן אשר ידעת. ועת לתפור. שהוא תקון הקריעה והפכה בסתום פי הרחם אחר הלידה. עת לחשות שלא ירבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו בימי נדתה, דכתיב נאלמתי דומיה החשתי. ראשי תיבות נדה. וכן בימי הלידה דכתיב בה וטמאה שבעת ימים. ועת לדבר בליל שמיני על ידי טבילה בזמנה, כי הא דתנן ראוה מדברת. ועוד שצריך לפייסה תחלה בדברי רצוי של מצוה ובצניעות גדולה, הואיל ולבסוף שופט צדק יתברך, מגיד לאדם מה שיחו בינו לבינה, ועתיד לעמוד בדין גם על הפרט הזה. עת לאהוב בני קיימא, לזון אותם כשהם קטנים, ועת לשנא למראה עינים מי מהם שהגיע לחנוך, דכתיב יסר בנך ויניחך. וכשיגדל זהו עת מלחמה בינו לבין עצמו, להרגיז היצר טוב על היצר הרע, וכאשר יהיה דידן נצח, אז ודאי הושג המבוקש האמתי, לפיכך אמר ועת שלום. והנה אלה השני עתים אחרונים הן הם גמר התכלית, אם מצד חיובנו להתעורר בכל מאמצי כח להחזיק בו, שגם החזוק הזה הוא מעצם הטובה נכסף, ואם בהשגתנו המבוקש. לכן הזכיר בשניהם החפץ המושג, לא הפעולה המביאה אליו, והוא הטעם גם כן שלא הוצרך לכתוב בהם למ"ד וכלא שפיר. ודע כי עת שלום במספר קטן כ"ז אותיות התורה ובמלוי אותיות הוא במספר קטן היכ"ל, הנה עין בעליו ולבו שם כל הימים: