עשרה מאמרות מאמר העיתים א

עשרה מאמרות · מאמר העיתים · א · >>

העתים המפורשים בספר קהלת למלך החכם מכל אדם, צריכים ביאור ברור יציב ונכון, להבין ולהשכיל בעצם הדברים יסודם ועומקם לפי הפשט הנגלה ישר ונאמן, למען דעת הסדר הכולל בהם וקשור ישוב חלקיהם זוג זוג בצדק ומשפט ומישרים, ומדוע ברובם קדמו הרעות אל הטוב לפי המפורסם ולפעמים בהיפך, כי גם במקצתם יזכיר את הטובה תחלה, ולא נוכל להתעלם מתת טוב דעת וטעם להמשיך הזוגות זה אחר זה בשווי כלליהם ופרטיהם יחדיו והתיחסם אהדדי, כגון היכא דפתח במאי דדמי לדסליק מניה, אם טוב ואם רע. ולמה שינה במקצתם לסמוך העתים אל השם ולא אל הפועל, כגון עת מלחמה ועת שלום. ולא אמר עת ללחום ועת להשלים, ובאלה השמות לא באה בהם למ"ד כלל, וכל השאר נשתנו בשני דברים, האחד כי כולם נסמכו אל הפועל, ללדת, למות, לטעת. ולענין הלמ"ד החליף המליצה בהם בשנוי רב, כי יש זוגות שבאו בם הצדדים שניהם בלמ"ד ולפעמים שניהם בלתי למ"ד, ומהם שהחצי משונה בזה מחציו, כי בא תחלתו בלמ"ד וסופו בלעדיה, ואלו היה בהיפוך החרשתי, כי הלמ"ד צופיה הליכות התכלית המושגת באחרונה, וכל שכן באותו זוג שבא בו ההיפך הזה כפי מה שנבארהו באמת וישר, כי הוא הגורם לכאורה גודל התמיה בו, ועוד שאין זולתו כסדר הזה, והוא עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים. כי קרוב הכנוס מאד לתועלת המתבקשת יותר מההשלכה, דוק הקושיא החזקה והיא כפורחת מעצם הביאור בכפלים, עמוד עליו ותשכח התרוץ האמתי בצדה, ומכל מקום יקשה עוד בכאן בכלל ההערות הכרחיות האלה, למה תחסר הלמ"ד בשגם אחד מהם, כי אפילו הרעות שכולן ודאי בהשגחה, אינן אלא הזמנה גדולה לתכלית הטובה, כי טובות הנה הרבה יותר מן הטובות, אם ידומה שתבאנה במקרה. אך מה שיחשוב להמון באו על צד ההזדמן, גם הוא משלוחי ההשגחה בלי ספק. והכל מבואר מאד כאותו ששנינו מברכין על הרעה מעין הטובה, ועל הטובה מעין הרעה. והוא שאמר קהלת, טוב כעס משחוק. ודי בזה עתה.

וצריך גם כן לדעת למה נתייחדו כאן בכלל הדרוש המאורעות האלה מכל זולתן, ומאי אולמייהו דהני, ולמה פירש במיעוטם בלבד נושא הפעולה, כגון לעקור נטוע, להשליך אבנים, לא כן בכולם. וטעם בכפל בעת להשליך כי הוא לבדו נזכר פעמיים, ולא השוה מדותיו לפרש הדבר המושלך אלא בראשון ובשני לא כן, ועוד האחד מהם הוא שכנגדו עת כנוס, והקדים ההשלכה. ואידך עת לשמור תחלה, וסידר ועת להשליך סתם, וודאי חילוף הנושא הוא הוא הגורם. וצריך לדעת איך ומה עם רבוי השינויים ברובם. וכבר זכרנו מקצתם למעלה, והוא כפל ההרגשה לכל מעיין ישר הולך, ויש גם כן עת לרחוק מחבק, אשר איננו דומה לאחרים כלל, ונדבר בו לקמן:

יד יהודה

בספר קהלת - במה שאמר הכתוב לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים עת ללדת ועת למות. עת לטעת ועת לעקור נטוע. עת להרוג ועת לרפוא. עת לפרוץ ועת לבנות. עת לבכות ועת לשחוק. עת ספוד ועת רקוד. עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים. עת לחבוק ועת לרחוק מחבק. עת לבקש ועת לאבד. עת לשמור ועת להשליך. עת לקרוע ועת לתפור. עת לחשות ועת לדבר. עת לאהוב ועת לשנוא. עת מלחמה ועת שלום:

למלך החכם מכל אדם - אלו אדם אחר אמרם היו צריכים ביאור, כל שכן ששלמה אמרם שכתיב ביה ויחכם מכל האדם. וכל דבריו בהשכל:

למען דעת ולהשכיל - ולהבין בהן כמה דברים: א' כלל הסדר שבהם כנגד מה סדרן:

וקשור ישוב חלקיהם - ב' איך קשר החלקים שהם הזוגות יחד על הסדר ההוא:

ומדוע ברובם קדמו הרעות - ג' מדוע הזכיר ברוב הזוגות תחלה הרעות, כגון עת להרוג, עת לפרוץ, ודומיהם שהם הרוב לפי הנראה, ולפעמים מזכיר הטובות תחלה, כגון עת ללדת, עת לטעת. וכיוצא בהן:

ולא נוכל להתעלם מתת טוב דעת וטעם - ד' לא נוכל להתעלם מליתן טעם לשבח על המשך הזוגות, לא לבד מצד כלל של כל זוג וזוג שכבר עוררנו על זה, אלא גם מצד פרטיהן, דהיינו מצד כל אחד משני חלקי הזוג, מפני מה מקדים האחד ומאחר השני, ואין זה אלא כדי להמשיך הזוגות זה אחר זה, כדי במאי דסיים הראשון יפתח השני, וכגון דא צריכין למנגע באופן מה:

ולמה שינה במקצתם לסמוך העתים אל השם - ה' למה שינה בעת מלחמה ועת שלום, לענין שני דברים מבשארי העתים, שבאלו הזכיר השם מלחמה ולא הפועל, שלא אמר עת ללחום ועת להשלים. וגם לא באה הלמ"ד בשני שמות הללו, שלא אמר עת למלחמה, עת לשלום:

וכל השאר נשתנו בשני דברים, האחד כי כולם נסמכו אל הפועל - לא כן בשארי העתים שלא הזכיר אלא הפועל ולא השם, שלא אמר עת לידה ועת מיתה, עת נטיעה ועת עקירת נטוע. אבל אמר עת ללדת, למות, לטעת, בלשון מקור הפועל. ובלמ"ד. וגם בזה יש מקום תימה:

ולענין הלמ"ד החליף המליצה בהם בשנוי רב - ז' באשר מצינו שינוי רב בשימוש הלמ"ד שעל הרוב באה הלמ"ד בכל א' מחלקי הזוג, ובקצתם נשמטה הלמ"ד בשניהם, כגון עת ספוד ועת רקוד. וכן הכא בעת מלחמה ועת שלום. ויש שבאה הלמ"ד בא' משני חלקי הזוג, כגון עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים:

ואלו היה בהיפוך החרשתי - ואלו היה אומר בהיפוך, עת השלך אבנים ועת לכנוס אבנים, החרשתי שלא היתה הקושיא אלימת' כ"כ, כי אם ראה קהלת כי טוב שלא להזכיר הלמ"ד בזה הזוג כ"א פעם אחת, ודאי שיותר ראוי להזכירה בחלק האחרון מבראשון, כי כן הוא הדרך הישר בשמוש הלמ"ד, לחברה אל התכלית שמטבעה ראויה לאומרה באחרונה בהיותה סוף המעשה:

וכל שכן באותו זוג שבא בו ההיפך הזה - וכל שכן ניחא באותו זוג וכו'. כלומר אם היה אומר הלמ"ד בחלק כנוס האבנים שהוא התכלית כמו שנבארהו לקמן סי' ד', וכדמסיק בסמוך וע"כ החרשתי. לא כן עתה שבאה הלמ"ד בחלק הראשון, וזה:

כי הוא הגורם לכאורה גדול התמיה בו - גורם גודל הקושיא, דכיון שהזכיר התכלית באחרונה כראוי, מדוע השמיט בה הלמ"ד המורה אליה והזכירה בראשון. ובפרט:

ועוד שאין זולתו כסדר הזה - ובפרט שזולתו ר"ל עת להשליך השני שאמר אח"כ למ"ש וכל שכן באותו זוג וכו'. ור"ל שהזוג הזה הוא עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים, שהאחרון הוא התכלית כי קרוב הכנוס וכו':

והוא עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים - מוסב למ"ש וכ"ש באותו זוג וכו'. ור"ל שהזוג הזה הוא עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים. שהאחרון הוא התכלית כי קרוב הכנוס מאד לתועלת המתבקשת יותר מההשלכה:

והיא כפורחת וכו' - שהקושיא החזקה היא הנותנת כח וחזוק לתירוצה, כמ"ש לקמן סי' ד':

ומכל מקום יקשה עוד בכאן בכלל ההערות - ח' למה תחסר הלמ"ד ולא תבוא בכל אחת מהן אפילו אצל הרעות, כגון עת ספוד. כי כולנה הן לתכלית הטובה, אם לכפר עון, אם שיתעורר האדם לתשובה עד שתצדק הלמ"ד בהן, כי גם:

שיחשוב להמון באו על צד ההזדמן - אם יחשוב האדם שבאו בדרך מקרה, מ"מ הן יותר טובות מהטובות, שאף גם זאת המחשבה שיחשוב האדם שעל צד ההזדמן ומקרה קרה לו מאת ה' היא, והכל בהשגחה גמורה לסבה נודעת לו ית':

כאותו ששנינו - בפרק ט' דברכות, מברכין על הרעה וכו'. וזה לפי שטובה היא באמת:

וצריך גם כן לדעת למה נתייחדו כאן - למה נתפרשו העתים הללו מכל זולתן:

ולמה פירש במיעוטם בלבד נושא הפעולה - ט' ולמה אמר בקצת נושא הפעולה, כגון נטוע שלא אמר לעקור בלבד, וכן לא אמר להשליך סתם, לא כן בשארי שהשמיט נושא הפעולה, כגון לטעת לפרוץ לבנות לשמור ודומיהם. שלא פירש מהו:

וטעם בכפל בעת להשליך - מאיזה טעם כופל עת להשליך שאמר שני פעמים:

ולא השוה מדותיו לפרש הדבר המושלך - מדוע לא השוה מדותיו בהן ולפרש גם בשני מה הוא נושא הפעולה ודבר המושלך כמו בראשון:

והקדים ההשלכה ואידך עת לשמור תחלה - הקדים עת להשליך בזוג הראשון נגד עת כנוס ובאידך נגד עת לשמור מאחר עת להשליך:

וודאי חילוף - הנושא הפעולה גורם כל זה, שדבר המושלך בלהשליך השני אינו אבנים הנזכרים בראשון, וע"כ צריך לדעת:

איך ומה עם ריבוי השינויים - איך גורם זה חילוף הנושא, ומה הוא הנושא בשני. ועוד צריך לידע טעם ריבוי השינויים וכו':

והוא כפל הרגשות לכל מעיין - שגורם להתעורר בכפליים למה נתייחדו העתים הללו דוקא אחר מזולתן, ולמה שינה בהן עצמן חלופים ושינויים רבים, ומלבד כל אלה:

ויש גם כן עת לרחוק מחבק - יש לבאר - י"ג. מ"ש עת לרחוק מחבק. שלא אמר עת לרחק סתם. או לרחוק החבוק. שהוא הנושא הפעולה, ולא מחבק שהוא הפועל, ולא מצינו לשון זה באחרים כלל: