עשרה מאמרות מאמר הנפש א טו
עתה אשיב לכללות המכוון במקום זה, כי החיצונים תחלת שתמישן להמנות במספר עשתי עשרה מטעמים, והא והא איתא, אך מפר מחשבות ערומים כי נשגב שמו לבדו אמר תחלה לנחש הוא ישופך ראש, מיעט קומתו והעמידו על ח' כחות, כי ראשו הכולל ארבעה ענפים, צמצם אותו באחד בלבד, וגם הוא חלוש מאוד כנרמז בראשון מן הח' מלכים בשלהי פ' וישלח, הנקרא בלע ע"ש חיל בלע, כי יבולע בו בכח העליון על ההיפך מה שכתוב כנגדו בקודש, וישראל עושה חיל, בסוד מזקין ודעתו מתוספת עליו, ע"כ ירום ראש, והנה המלך ההוא לשעה קלה היה לבער, כטעם בן בעור, הוא גזר דינו של נחש, ואין מונין לו רק שבע דרגין דמינייהו שבע כתות לשדים, וגם אחרי כן הן לצדק ימלוק מלך לבני ישראל, כי אז נתמעטו חיילותו של נחש, ועמדו על ארבע קליפין, רוח ענן אש נוגה שזכר יחזקאל על נהר כבר, וכנגדן נראה להגר ד' מלאכין רצופין, זה נופל וזה קם אחריו, שהיו מתבטלין מיד בסוד זיקין קדמאין דאידעכו, כי הנה מלאך ה' הנזכר בארבעתם הוא הוא בגמטריא זי"ק, וכן אל אלקים ימין ושמאל בלי אמצעי מכריע, דכתיב ביה ושונה בדבר מפריד אלו"ף א"ל כמשמעו, ו"ף היינו אלקים, והוא טעם 'לא יאכל אדם תרי' (פסחים קט, ב). ודכוותיה, וכל זמן דמתקלא לא הוה, זו הוא סיבת בטולם, ומנה שזווגם הנרמז במלאך ה' אינו עולה יפה, דלית כאן אלא חצי דבר או הוא, או הוא ואנן תרווייהו בעינן, מתקלא ויחוד בסוד אילת אהבים ויעלת חן נוטריקון חבו"ק נשו"ק כמבואר במקומו, אלה הי' ד' קליפין כנגד ד' רגלי הכסא, תדע כי הראשון מימינא, יחס אותה שפחת שרי, אשת חבר כחבר, שאברהם הוא הימין הקדוש, והשני משמאלא שאמר לה שובי אל (גבורתך) [גבירתך], בסוד גבורה. [והתעני] (והתענו) תחת ידיה. והג' אמר הרבה ארבה את זרעך כנגד הקו האמצעי, אמנם לא ראוא זה את זה, לפיכך לא היה בו כח להכריע, וזה הוא סיבת מיתת המלכים האמורים בפרשה, ונשנו בדברי הימים, והכא והתם מוכח שאין להם מלך בן מלך ולא אתדמי מהדדי כלל, ומלאכי הגר כמוהם, והרביעי אמר הנך הרה. בדידה משתעי, וכבדה שיהי' פרא אדם חסר התולדות, ודי בזה, וכשנתגרשה מבית אברהם כתיב, ותלך ותתע. הנה אותיות וי"ו תי"ו שבמלה זאת, שמושין הן נשארו ת"ע שהוא עיקר הפועל בגימטריא מלאך ה' ארבע זמנין, ובקשתם ולא תמצא, זה הי' מקום טעותה, כי הוא לא ידעה שנתבטלה, ורבי שמעון במס' מעילה שבחה ואמר שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך ג' פעמים, לא אמרה למלתיה, רק לפי המפורסמים, תדע כי ד' פעמים היו, ומפשט הכתוב משמע שאינן אלא ג', כי הא' ששאל אותה אי מזה באת, תראה שהוא עצמו אמר לה שובי אל גבירתך, ואף על גב דהתם נמי כתיב ויאמר לה מלאך ה', לגופיה איצטריך, הואיל שהפסיק הכתוב במה שהשיבה אמריה לו, מפני שרי גברתי אנכי בורחת, והיה המאמר השני מעניינו, יאות למלאך הראשון, ליגמר שליחותו, אבל שתי אמירות אחרונות רצופות הי', ובלא תשובה בנתיים, מלאך מלאך למה לי, אלמא אחרינא נינהו ואמירות מופסקות הי', אחת על רבוי הזרע, והאחרת על ההריון שבאותו פרק, זה דרך הפשט שדרך בה ר"ש, ואעפ"כ אמר נזדמן לה מלאך ג' פעמים, שיש במשמע כל פעם מלאך אחד, ולא פי' שלצורך הוה, שהוא היה צריך לו באותה שעה, דיו במלאך אחד, ועוד יודע היה שאלו מלאכי הגר לא היו בני קיימא, ושזהו טעם רבויין, והוא לא היה צריך אלא למלאך שיש בו כח לעמוד עד תום שליחותו, ולפי הכנת הדור, לא נזדמן לו אלא בן תלמיון, וכבר זכרנו כי אלו"ף בגמטריא זי"ק, וכן האד"ם האדם הז"ה חסרי וי"ו כתיבי גבי נזיד עדשים, ומכאן אתה למד לאלופי החורי, בסוד חציפותא מלכותא בלא תגא, וכל אלוף שבמקרא אשר הוא חסר וי"ו, אינו אלא מלשון ואאלפך חכמה, והנה הקליפה הד' הוא הדקה המתקבלת בקדושה בסוד התרגום שחלקו לו המקראות כבוד, ואין תרגום אלא תרדימה במספר שוה, בסוד ואני ישינה, והם בגימטריא היכל י' פעמים בחסרון הכולל, והוא הדבר הגורם השינה, ובע"ש כתיב ולבי ער, ואז יוכללו הלבושים האלה בשלשה מדריגות, ומה שזכרנוהו בזה הוא מספיק אל הנרצה הנה.