עשרה מאמרות מאמר הנפש א ב
צא וחשוב שנותיו של אדם הראשון שכולם כמנין אדו"ן יחי"ד. וכן ידו"ד בהיכל זה וזה בכלילת עשר, כי הוא הי' בן רל"ה שנה כשנולד אנוש, וחי' אח"כ תרצ"ה שנה, וכאשר נוציא את אלה ממנין שמ"ו אנו"ש ישאר שמונה כמנין א"ז, אלמא בשנת שמ"ו אנו"ש לאנו"ש א"ז, פירוש כבר עברו שמונה שנים כמנין א"ז שהוחל, פירוש נתחללה הקריאה בשם ה' מן הקדושה והתמימות שהיתה קודם לכן, הרי משמת אדם סלוקו מן העולם עשתה רושם לאלתר, כי יצא אנוש ממדה למדה חילול ממלכה ושריה, ויפורש הוחל לשון חילול וחולין והתחלה, כי מצא עלה מהתחלת המציאות, אשר חכמים יגידו קדימת קליפה לפרי, והוא הרס בהקדמה זאת לדעת מה למעלה ושתף וכן לא יעשה, ואחריו דור המבול שגו במה למטה ונתגאו במעיינות הנובעים מתחת לארץ שלא ליתן הודאה על הגשמים, אף דור הפלגה כבדה חטאתם במה לפנים בנסעם מקדם, ובמה לאחור הוא הבקעה מדת אחוריים, ויש ללמוד כי שמונה שנים בלבד ולא יותר הי' זמן טעותו של אנוש, ואח"כ זכה לסוד העבור הנרמז בפ' זה ליושבים לפני חכמים, והתחלה חדשה היתה לו לקרוא לרבים בשם ה' לבדו, לתקן את אשר עותו, ולהעביר דעת השתוף ממחשבתו, אך משתפים אחרים לא סרו, דילפו מקלקלתא ולא מתקנתא, ורבה העזובה יום יום כאשר קונן עליהם הרמב"ם בספר המדע, והא דאמור רבנן השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עכו"ם כאנוש מוחלין לו, פירוש להחמיר עליו שפתח בקלקלה תחלה, ואעפ"כ יפה כח השבת. אי נמי כאנוש דווקא שעשה תשובה, וקיימא לן ששמירת שבת משלמת עם התשובה בעבירות החמורות שהם צריכין תיקון בכפליים, כמבואר לנו במשנה דאבות, דתנן המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות וכו'. ידרש משם.