עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ג ה

<< עשרה מאמרות - מאמר אם כל חי - חלק ג פרק ה >>

אך דעו נא וראו כי כל אותן השנים כשנזדווגו אברהם ושרה ולא היו להם בנים לא היה זווגם פועל בטל ח"ו כי אמנם זווג הצדיקים יש בו דוגמא עליונה בלי ספק ועל כן האריך הכתוב בזווג יהודה ותמר והודיע שהיה שכרה לגרש גדי עזים בסוד השעיר מן הצאן מרעיתו של מקום וידוע כי מלת צאן כוללת כבשים ועזים וכאשר נוציא מספר גדי עזים שהוא קמ"ד ממספר הצאן שהוא קמ"ו וישארו ב' טלאים מבוקרים הן הן פרץ וזרח אי נמי פשו להו מן העזים שעיר הפנימי ושעיר החיצון ששניהם לגבוה שהם קדשי קדשים. וטעם הערבון כמבואר בזוהר ולא פירש להיכן ישתלח וסתמו כפירושו לעזאזל המדברה שסודו עז אזל שהוא עז ובלתי נכנע אף על פי שהולך ואבד כטעם הולך למות והוא היה תחלה סם חיים לעולם כטעם טוב מאד ומרד בקונו להכחיש מעשה בראשית ועודנו עומד במרדו לפיכך אמרה תורה לדון כל מכשף בסקילה כטעם הנפילים והוא טעם דחיית השעיר לצוק על ידי איש עתי הוא חירה רעהו של משלח סוד הרע שהוא אוהב וריע ותכלית המשלח הזה לקחת הוא בעצמו הערבון מיד האשה כטעם אתערותא מתתא ולא מצאה איש עתי להלן שכן אנשי מקום המדברה אמרו לא היתה בזה הזמנה אלא בפתח שכל עינים אליו צופות כראוי. ויאמר יהודה אתה תקח הגדי לעצמך לה לשמה שהוא גרמא דנפיל לחולקיה מבי מלכא והוא לתועלתה להקל מעליה עון בניה פן נהיה לבוז אם על בנים ח"ו והוא בכל צרתם לו צר וגם היא תקח הערבון לה לעצמה במתנה כטעם שכר מצוה מצוה וכאן הושלמה הכוונה כדמסיק הנה שלחתי את הגדי הזה להרחיקו מעל גבול ישראל כאמור ואתה במקום שצוית להוליכו לא מצאתה שם ששבה מן הגליות והיא גאולתה וגאולת צאן קדשים: