עשרה מאמרות מאמר אם כל חי א כב
ממה שידענו שאין בשר המת מרחיב את העור ורשעים בחייהם קרוים מתים, לפיכך בהתחבר אברם ללוט כתיב ולא נשא אותם הארץ. ואין זה מקרא קצר כדברי המפרשים אלא אותם פירושו האות שלהם, כטעם אות אמת. ואות חוט השני שדרשו חכמים בדברי רחב, וכן ויתנכלו אותו. לא יצדק ההתפעל בפשט הכתוב המורגל למפרשים אלא במה שבארנוהו, שדמו בעצמם אחי יוסף היותם מספיקים להשלים האות שלו בדגלים ובצבאות ה' ואחר כך יוכלו להמיתו ולא ימשך מזה גרעון במחנה שכינה לפי דעתם, והיה זה במדת השלום שהחזיקו בו בינותם בלב שלם, ובכחו זה שתפו שכינה עמהם, כי הוא לבדו מספיק להמשיך בעולם חסד אל מתליסר מכילן דרחמי, שכן י"ג פעמים חסד בגימטריא שלום במספר אותיות גדולות של מנצפ"ך. וכתיב אין שלום לרשעים. שאין שנאת חנם ושלילת השלום מצויה אלא בנשמות פגומות, וכל שכן אם בשכבר כשלו איש באחיו, צא ולמד מתלמידי רבי עקיבא שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עון שטים שלא הטהרו ממנו עד אשר יחדו יכליון, דמיתו מותא תניינא באותו פרק, ודוק סמיכות הכתובים בפרשת פנחס, ובני קרח לא מתו. כתיב בתריה בני שמעון. כריך ותני לא מתו בני שמעון אלא מזרעו של ערב רב, שנשאו נשים באותו השבט. וכבר זכרנו מזה למעלה: