פתיחת התפריט הראשי

דרוש א - מ"בעריכה

ענין מיין נוקבין מה ענינם.

והנה נודע כי כמו שהאיש נותן מ"ד לאשתו ונמשכין מן המוח שלו -- כן גם כן מן האשה, מן מוח שלה, יורדין מ"נ ברחם שלה. ומאלו מ"נ ומ"ד הנמשכין מן המוח של הנקבה והזכר - מהם ממש נוצר הולד (שהם הנשמות).

ואלו הם סוד שני יודי"ן שיש בצורת א'. כי י' עלאה הוא מוח זכר, וי' תתאה מוח נוקבא, ואות ו' בנתיים הוא "חד פריסא דאתפרס" הנזכר בזוהר. וי' עילאה - מיין דכורין, ויורדין עד ההוא פריסא שהוא ו'. וי' תתאה הוא מיין נוקבין, ועולין לגבי ההוא פריסא.


והנה כל המיין נוקבין הם גבורות והם בחינת כל המלכים שמלכו בארץ אדום. והענין הוא כי כבר בארנו איך כל קדושת אותן המלכים שמתו ונתבטלו ונתבררו, ומן הסיגים נעשה מהם ענין הקליפות כנודע. והטעם הוא כדי שיהיה בעולם בחירה ורצון, ושכר ועונש. וזה היתה כוונתו לברא מלכים אלו ולהמיתן. והבן זה.

והנה כל מלכים אלו מהם הם בחינת הדינין‏[1], והם לעולם בחינת הנוקבא. והנה באלה המלכים יש מהם חלק‏[2] אל הבינה, וחלק מהם אל המלכות שבאבא, וחלק מהם אל המלכות שבא"א‏[3], וחלק מהם אל המלכות שבז"א. והנה כל המלכים האלו מציאותן הם המוחין של הנקבות כולם שמהם נתהוה המיין נוקבין כמ"ש בעה"ש.

והנה להיותן בחינת המוחין (שהם החכמה הנקרא 'מחשבה') -- לכן כולהו אתביררו במחשבה כנזכר בפר' פקודי דף רנ"ד ע"ב (ח"ב רנד, ב), שהם שכ"ה ניצוצין. וענינם הם אלו הז' מלכים שמתו שהם דינין וגבורות וניצוצי אש. והם ז' מלכים שהם ז' פעמים אדם -- גימ' שט"ו. והם גימ' ש"ך[4]. וזהו סוד "זריק ניצוצין לש"ך עיבר וכולי", כי הם המ"נ כדלקמן אשר אח"כ בעת התיקון בירר הטוב מתוך הפסולת והסיר הפסולת מתוך המחשבה ההיא.

ואע"פ שהם ז' מלכים -- עם כל זה הם י', אלא שהם על דרך ז' היכלות אשר נזכר פרשת פקודי שהם ז' היכלות והם י' (כי היכל העליון כולל ג' היכלות, ותחתון כלול מב'). וכן הענין בכאן שהם ז' מלכים ‏[5]. והם י' על דרך הנ"ל.

והנה ענין בירורם על ידי המחשבה, ענין הדבר הוא במה שאמרנו כי כל אלו המלכים הם בחינת המוחין של הנקבות אשר גם הם נקראין 'מחשבה', ולכן כאשר המחשבה עליונה (שהיא חכמה סתימאה דברישא דעתיקא קדישא) רצה לתקנה אחר שנתקן אריך אנפין בתקונים שלו ואז יצא האור שלו ע"י המעטת האור בסבת אותם התקונים כנודע, ועי"כ היה כח באלו המלכים להחיות ולקבל אור העליון. ואז המחשבה עלאה‏[6] סתימאה דברישא דבעתיקא האיר בהם, ועי"ז נבררו אלו המלכים. ואז היותר מובחר שבהם (שהוא בחינות שיש בהם מאריך אנפין) עלו בסוד מ"נ והובררו, והשאר נשאר למטה.

ודע כי [אחר]‏[7] אותה הבחינה שעלתה‏[8] באריך אנפין הם בחינות השערות שבדיקנא דיליה כנודע (כנזכר באדרא בתקונא קדמאה), הנקרא אל אשר בו ג' עלמין, שהם ג' מלכים אלו מהז' מלכים, והם בלע יובב חשם. ואלו השערות הם נמשכין ממ"ס‏[9] עצמה כנודע, והוא החכמה סתימאה, והוא נוקבא לגבי כתר דעתיקא. נמצא כי השערות האלו הם מ"נ דילה ועל כן שערי דדיקנא הם דינין תקיפין.
בפסקה הבא יש שוני גדול בין הדפוסים ולכן הצגנו שניהם בנפרד - ויקיעורך
דפוס ירושלים:
  • ואח"כ היה בירור ב', שכאשר הוברר הבחי' של א"א, אשר היתה שם, ויצאו משם ועלו ונתבררו במחשבה דא"א כנזכר, אז הבחי' הזאת דבינה שבתוך המלכות, הובררה ועלתה במקומה למעלה, וכאשר נתקנו או"א, אז הובררה גם כן בחי' זו"ן, ויצאו משם ועלו בסוד מ"ן אל הבינה.
  • ואח"כ היה בירור אחר, כי אחר שהובררה הבחי' של הבינה, אז הבחי' של המלכות עלתה.
    ואח"כ כאשר נתקן ז"א, הובררה בחי' שיש בהם מן המלכות של ז"א, ועלתה שם ע"ד הנ"ל.
  • ואח"כ כאשר נתקנה נוקבא דז"א, נתקנה תחלה בבחי' אב"א, ואז עדיין לא הובררה המ"נ דילה, אשר בתוך המלכות הנ"ל. ע"כ דפוס ירושלים.
דפוס קארעץ:
  • ואח"כ היה בירור ב' אחר שנתקנו או"א ואז אותו הבחי' של הבינה שיש באותן המלכים הובררה בחי' של או"א אשר היתה שם ויצא משם ועלה ונתברר במחשבה דא"א כנ"ל, אך בחי' זאת דבינה עלתה במקומם למעלה וכאשר נתקנו או"א אז הוברר גם כן בחי' זו ויצא משם ועלה בסוד מ"נ של הבינה.
  • ואח"כ היה בירור אחר, כי אחר שהובררה בחינה של בינה כאשר נתקן ז"א הובררה בחי' שיש בה מן המלכות של ז"א ועלתה שם על דרך הנ"ל.
  • ואח"כ כאשר נתקנה נוקבא דז"א נתקנה תחלה בבחי' אב"א ואז עדיין לא הובררה המ"נ דילה אשר בתוך המלכות הנ"ל. ע"כ דפוס קארעץ.


והענין כי כל אותה בחינה של מעלה -- ממנה הובררו מאליהם ע"י המחשבה שבכל בחינה מהם, ולא היו צריכין אל מעשה התחתונים שעל ידיהן יתבררו, לפי שהקליפות אשר כנגדן אין בהם כח כל כך. אבל בחינת המ"ן של המלכות דנוקבא דז"א אשר הם בחינת עשייה ששם כל עיקר שורש ותוקף הקליפות -- לכן לא היה בה כח לתקן ולברר הבחינות של מ"נ שלה שהיה באלו המלכים לסבת היותן נתונים בעמקי הקליפות החזקים, ולא היה יכולת בה לבררם עד שבא אדה"ר, וע"י מעשיו ותפילותיו היה מכניע את הקליפות והיה מחזיר זו"ן פנים בפנים. ואז מתבררים חלק המ"נ דנוקבא דז"א בירור גמור, ואז לא היה עוד שם חורבן בעולם והיה אז כמו שיהיה בימי המשיח ב"ב, כי אז כתיב "בלע המות לנצח" שהם הקליפות אשר חיותם הוא בחינת המיין נוקבין אלו שלא הובררו והם עדיין בתוכם. ואם היו נבררין לגמרי -- היה מסתלק מהם כל החיות והיו מתים לגמרי.

וזהו ענין "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", כי כאשר יכלה כל הנשמות הקדושות לצאת משם ועולין בבחינת מ"נ (שמהם נוצרים הנשמות כנ"ל בתחלת הדרוש) -- לא יהיה עוד חיות אל הקליפות, וימותו ויתבטלו. וזהו "בלע המות לנצח", כי הקליפות נקרא "מות" - תתבלע ותתבטל לגמרי.

וז"ש פר' פקודי דף רנ"ח ע"ב (ח"ב רנח, ב) "כד יסתיים גלותא במשיכו דרגלין ברגלין כדין יבא משיח" כי הרי אלו בחינות המלכים הם אדם א', מראשו ועד רגליו, אשר נטבע באלו הקליפות. ובכל פעם ופעם שיש זווג עליון אנו מעלין ע"י תפלתינו ניצוצות הקדושה שבו בבחינות מ"נ, וכאשר יתבררו ויעלו גם הניצוצין אשר ברגליו -- אז יושלם להתתקן כל אדם הזה, אז יבא משיח. וענין רגליו אלו הוא בעשייה שהוא בחינת רגלים, ושם הוא סיום הקדושה שהוא המלכות הנקרא קץ הימין, וכנגדו בקליפה אשר שם נקרא קץ הימים, וכאשר יתוקנו הנשמות אשר נפלו עד שם אז יהיה זמן הגאולה.

העולה לנו מכל זה כי ענין בחינת מיין נוקבין הם הנשמות הקדושות ממש הם עצמם אשר תוך מלכים אלו שצריך לבררם משם ולהעלותן בבחינת מ"נ למעלה. ואז יתחברו עמהם מיין דכורין ע"י הזווג, זכר ונקבה. ומב' בחינות אלו נוצרים ונבראים הנשמות. וזהו טעם שצריך בכל זווג וזווג מ"ן חדשים אחרים, לפי שאותן מ"ן הראשונים שבזווג הא' כבר נוצרו מהם בחינות נשמות, וצריך בכל זווג וזווג לברר ניצוצין אחרים ולהעלותן בבחינת מ"ן ג"כ להיות נבראים שם נשמות אחרות חדשות. וכן בכל זווג וזווג.

ונחזור לעניננו כי כיון שאי אפשר להתברר מ"נ דנוקבא דז"א אלא ע"י התחתונים, וכו שכתב הפסוק "ואדם אין לעבוד את האדמה" -- לכן יצאו זו"נ אחור באחור, כי אם היו חוזרין פנים בפנים היו הקליפות נאחזין באחוריים של הנקבה לרוב תקפם כנ"ל, כי עדיין לא היו מבוררים, לכן הוכרחו לישאר אחור באחור.

דרוש א - מ"קעריכה

מ"ק. טעם לזה למה שכתבנו שהיתה תחלה אחור באחור שלא יתאחזו החיצונים.

הענין כי האחוריים הם סוד אלהים, והם ק"ך צרופי אלהים, והם עד סוף העשייה כמבואר. ושם אחריהן באים הקליפות ונמשכין שם בסוף העשיה ונקראים בסוד אלהים אחרים בערך אלו הק"ך אלהים שהם אלהים חיים דקדושה כמו שכתוב "כי אלהים קדושים הוא" (יהושע כד, יט).

והנה כשיש ח"ו חטאים ועונות -- אלו אלהים אחרים נכללין בשרשם בסוד אלהים הקדושים שבאחוריים, וע"י כללותם בשרשן הם יונקין מן השכינה, וזהו סוד כל אחיזת החיצונים בקדושה, כי אינם אוחזין רק ע"י כללותן בשרשם ולא ח"ו שנכנסין הם עצמן. וזהו סוד "ערו ערו עד היסוד", כי אלו אלהים שרשם הם ממיין נוקבין ביסוד הנוקבא (כי הם ה' גבורות - ה' אותיות אלהים), וכאשר רוצה המלכות להעלות מ"נ נכללין כל אלהים דקדושה שם ביסוד שבה. וכשיש ח"ו פגם -- אז אוחזין אלהים אחרים בשרשן ונכללין עמהם -- אע"פ שהם אינם נכנסים ח"ו -- עם כל זה הם יונקים בסוד כללות.

וזהו סוד "ושפחה כי תירש גבירתה", שצדיק עליון מזדווג עם השפחה כביכול ביסוד הנ"ל. וז"ש "ערו ערו עד היסוד בה", כי שם מגיע הפגם כביכול. גם זהו סוד "אלהים באו גוים בנחלתיך", פי' כי החצונים הנקראים "אלהים אחרים" הם נאחזין באלהים דקדושה ועי"כ "באו גוים בנחלתך", נחלת הקדש. ולזה אמר "אלהים" ולא אמר ה'.

והנה ענין היותן אחור באחור מפני שהן דינין ויוצאין ממנו אליה ואז נדבקין -- כי הענף נשאר דבוק באילן אשר משם יוצאת. והנה בהיותן אח"כ פנים בפנים היה ראוי שיחזרו להדבק ג"כ כמו בסוד אחוריים, כי ג"כ ניתנין ממנו אליה, אך הטעם הוא כי אבא ואמא שקומתן שוה פנים בפנים לכן הם מתדבקין כחדא שריין ולא מתפרשין דא מן דא לכן זווגם תדיר אבל זו"ן שאין קומתן שוה אינן דבוקים זה בזה בהיותן פנים בפנים ע"כ.

ועתה יש ב' מניעות. כי היה צריך לברא את האדם וחוה כדי שעל ידם יתבררו מ"ן של כל הנשמות כנ"ל, ולזה היה צריך זווג, ואי אפשר להם להזדווג אם לא יחזרו פנים בפנים, ולחזור פנים בפנים אי אפשר לסבה כנ"ל כדי שלא יתאחזו הקליפות באחוריים דנקבות. ולכן כדי לבטל ב' המניעות האלו מה עשו אבא ואמא? נסרו את הנוקבא העומדת אחורי ז"א, ואח"כ העלו זו"ן הננסרים למעלה בהיכל אבא ואמא עצמה, ששם אין כח לקליפות להתאחז באחורי הנקבה. וזה ההיכל דאבא ואמא הוא בחינת החופה של זו"ן, חתן וכלה, ושם יוכלו לחזור פנים בפנים ושם נזדווגו זו"ן יחד.

וכל ענין זה תבינהו בזוהר פר' בראשית מ"ש בפסוק "ויבן ה' אלהים את הצלע" שהוא ענין הנסירה, ואח"כ "ויביאה אל האדם - מהכא ילפינן דבעאן אבא ואמא לאעלאה לכלה ברשותא דחתן כד"א את בתי נתתי לאיש הזה מכאן ואילך ייתי בעלה לגבה דהא ביתא דילה היא דכתיב ויבא אליה". פירושו: ענין זווג הראשון דזו"ן בעת אצילותן איננו כשאר זווגים של אח"כ, והוא כי הזווג הזה לא היה למטה, רק אבא ואמא העלו את ז"א בחיקם ואח"כ העלו את הנוקבא בסוד "ויביאה אל האדם" ושם נזדוגו כמ"ש בע"ה. ואמנם כל שאר הזווגים דזו"ן דבחינת פנים בפנים הוא למטה בביתא דילה של הנוקבא, שהוא בהיכל הנוקבא, ושם יורד הז"א להזדווג עמה.

והנה אז לא היה עדיין מ"ן של הנוקבא מבוררים ומתוקנים כנ"ל. ונמצא כי מ"ן שהעלתה מלכות לגבי ז"א הם המ"ן דבינה אשר הם שמשו אל הנוקבא, וע"י מ"נ אלו יצאו אדם וחוה כ"כ מעולין ונאחזין עד למעלה כמ"ש בע"ה, [הגהה - ונל"ח כי הרוחא דבגווה של הבינה (אשר ע"י עולין מ"ן) -- הוא אשר שימש אל הנוקבא הזאת, כי ע"י שהוא מעולה מאד יכול לברר אדם וחוה בבחינת מ"ן שלה עצמו אשר בתוך הקליפות. ואין אדם וחוה מ"ן עצמן דבינה אלא שיצאו ונתבררו ע"י רוחא דילה, ונודע שבו מתלבש הנשמ' בבחינת לבוש. וזהו מעלת אדם וחוה בבחי' לבוש, אבל עצמות נשמתם היה מזו"ן, מ"ד ומ"ן דילהון, דאל"כ מה תועלת בעלייתן שם אם אדם וחוה ממ"נ דבינה עצמה והיה יכול לצאת משם? או אפשר להיפך, כי הן מ"ן ממש של הבינה אלא שצריך לחזור ולצאת שנית ע"י זווג זו"ן בהיותן למטה פנים בפנים כנודע, ולכן עלו ונעשו ב' הבחינות יחד, שנזדווגו אבא ואמא בהתלבשות זו"ן בהם ויצאו אדם וחוה. כנלע"ד]:


ואחר כך ירדו זו"ן במקומם למטה ושם הוכרחו לחזור אחור באחור כנ"ל (ולסבה הנ"ל שלא יתאחזו החצונים). ואז בהיותן אחור באחור -- הוציאה הנוקבא וילדה לנשמה דאדם וחוה. וזכור כלל זה בכ"מ אשר נאמר כי אדם וחוה ע"י זווג דאחור באחור יצאו -- אין הכוונה כפשוטו, כי אי אפשר לעולם להזדווג כי אם פנים בפנים, אך הכוונה לומר כי לא יכלו לעמוד זו"ן פנים בפנים במקומם למטה להזדווג ולהוציא אדם וחוה, והוצרכו לעלות למעלה בחיק אבא ואמא כנ"ל ונזדווגו שם פנים בפנים ע"י מ"ן דבינה שהעלתן המלכות. וכאשר חזרו במקומן וירדו למטה -- הוכרחו להיות אחור באחור, ואז יצאו נשמת אדם וחוה בהיותן זו"ן אחור באחור.

ועיין בדרושי אבי"ע בענין חטא דאדה"ר ותבין סדר מעלות מדרגות העולמות איך היו בעת שנברא אדה"ר, ושם תבין איך היו הזו"ן עליונים במקום אבא ואמא ושם היו בבחינת אחור באחור, ונזדווגו שם להוציא אדה"ר. וע"ש היטב.

וזכור כלל זה לכל המקומות שנזכר ענין זווג אחור באחור שאין הענין כפשוטו אלא על דרך הנ"ל. והוא כשיש בישראל מצות ומע"ט שע"י יגרמו שיוכלו להזדווג זו"ן פנים בפנים ועל ידם היא יכולה להעלות מ"ן לגבי מ"ד דדכורא. ואם אין ח"ו בישראל זכות -- אין כח בנוקבא דז"א להעלות מ"ן שלה לגבי בעלה כנודע (כי אין המ"ן עולין אלא ע"י נשמות התחתונים), ולכן כדי לזווגם היא צריכה לעלות עם ז"א למעלה באבא ואמא, והיא מעלה מ"ן דאמא ומזדווגים יחד.

ונמצא כי כמעט זווג זה אין נקרא על שמם רק על שם אבא ואמא, כי עד שם עלו ובכחם, וע"י מ"ן שלהם הם מזדווגים. ואילו בעת ההיא היו רוצין לירד למטה למקומם לא היה יכולת וכח להם לעמוד פב"פ אלא אחור באחור. ונמצא ודאי שאין שום זווג אלא בהיותן פנים בפנים אבל מה שאנו קורין אותו זווג אחור באחור, ר"ל שאם היו אז יורדין למקומן למטה לא היו יכולין לעמוד אלא אחור באחור, כי על כן עלו למעלה כדי שיוכלו להיות פנים בפנים.

ונחזור לענין, כי אדם וחוה יצאו ע"י זווג פנים בפנים למעלה, אשר זווג זה נקרא "אחור באחור". ואמנם אם היו זו"ן יכולין להזדווג במקומן למטה פנים בפנים היו אדם ואשתו יוצאין מתוקנים בתכלית התיקון וכל העולמות היו שלמים. והנה אחר שברא הקב"ה לאדם וחוה -- אילו לא היה חוטא אחר שנסרו הקב"ה (כדי שיזדווג עם אשתו פנים בפנים) היה יכול ע"י תפילותיו ומע"ט להכניע הקליפות והיה מחזיר לזו"ן פנים בפנים במקומן למטה והיו מתבררין המיין נוקבין דנוקבא לגמרי, והיו הסיגים מובדלים ומופרדין מן הקדושה והיו מתים לגמרי ומתבטלין מן העולם, וכל הנשמות הקדושות היו יוצאין מתוך הקליפה, ואז ימותו הקליפות ויתבטלו כנ"ל.

וכאשר חטאו אדם וחוה -- גרמו שלא נתבררה המ"ן דנוקבא דז"א. לכן אע"פ שע"י זווג אדם וחוה גרם להחזיר זו"ן פב"פ במקומן למטה -- הנה לא היה דבר של קיום תמיד, כי לא היה מספיק בחזרה ההיא רק בשעת זווג לבד, ותיכף היתה הנוקבא חוזרת אחור באחור עם ז"א. וכיון שהיה כן נמצא שהיה צריך בכל זווג וזווג לעשות תיקון שיחזרו פנים בפנים לפחות בעת הזווג ולברר אז קצת ניצוצין של אותן המלכים ולהעלות בבחי' מ"נ לברא מהם נשמות מעט מעט, ותיכף היו חוזרין אחור באחור, כי אין בה כח להעלות ולברר כל הני ניצוצין ביחד רק מעט מעט.

והנה בזמן חורבן בית שני בזמן י' הרוגי מלוכה גברו מאד מאד העונות, ולא די שלא היה כח ביד בני אדם התחתונים לברר ניצוצין אלו ע"י תפלתן להעלותן בסוד מ"נ אלא אפילו גם המ"ן דבינה ירדו למטה וחזרו להתערב בקליפות וז"ש (ישעיהו נ, א) "ובפשעכם שלחה אמכם". וע"ז היה העולם נאבד עד שהוצרך הש"י לתקן העולם, וזה היה על ידי הרוגי מלוכה כמ"ש בע"ה.

ותחלה אנו צריכין להודיעך כי הנה ג' בחינות יש בענין עליית מ"ן:

  • ( א' ) הוא בחינת המ"ן עצמן אשר בחינה זו כבר נתבאר לעיל היטב.
  • ( ב' ) הוא העצמות כלי של בית הרחם של האשה כדי לקבל טפת הזכר בתוכה, ובתוך כלי זה יש ג"כ מ"ן שלה אשר נתבאר עניינם למעלה. וכלי זה נעשה ע"י ידים עליונים דבינה שהם חסד-גבורה שלה, שהם י' אצבעות. וזהו סוד ה' אותיות מנצפ"ך שהם כפולות, והם יורדים עד שם למטה בנוקבא ונעשית כלי וכמו שבארנו על פסוק "עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם" כנזכר פרשה בהעלותך דף ק"ן ע"א (ח"ג קנ, א). וז"ש אמרו רז"ל על תמר שמעכה באצבע והבן זה.
  • ( ג' ) הוא ענין ההוא רוחא דשביק בגווה בעלה כנזכר בסבא דמשפטים צ"ד (ח"ב צד, א), כי אין כח המ"ן להעלות ולהתברר שם מעצמן רק ע"י ההוא רוחא דעאיל ז"א בגווה בזווגא קדמאה כנודע, והוא הוי"ה דההי"ן - ב"ן, וע"י שם זה הוא העלאת מ"ן לבעלה. וזהו ענין ההוא רוחא דשביק בה בעלה כנ"ל.

והנה אז בחורבן בית שני לא היה כח להעלות מ"ן הנ"ל אם לא בבחינה אחרת רביעית, והוא שהוצרכו י' חסידים ההם ליהרג ולמסור עצמן על קדוש השם בפועל. ואחר שנהרגו היה כח בנשמותיהם לברר המ"ן מהמלכים להעלותן מ"ן בכל זווג וזווג שיש, בין במ"ן דבינה בין במ"ן דנוקבא דז"א רחל. וטעם היות כח באלו להעלות מ"ן הנ"ל הוא כי הנה י"ב שבטים הם שורש לכל הנשמות כולם, שהם עצמן בחינת המ"ן הנ"ל. ואלו י' הרוגי מלוכה הם השבטים עצמם כנודע. לכן יש בהם כח להעלות המ"ן שהם מציאות הנשמות עצמן. וענין היותן י' הרוגים לבד השבטים הם י"ב נתבאר בדרוש אחר.

והנה ענין זה נתבאר זוהר פקודי (ח"ב רנד, ב) בענין י' הרוגי מלוכה ואמר שם גופא דילהון אתמסר לסט"א ונשמתהון למלכא קדישא. והענין כמ"ש כי לא די שאז לא היו מבוררין המ"נ של הנוקבא אלא גם מיין נוקבין דבינה ג"כ ירדו ונתערבו בקליפות. והנה המיין נוקבין דנוקבא דז"א לעולם היתה ברשות סט"א ולעולם לא יצאו משם, אמנם של הבינה כבר היו מבוררים וחזרו לירד כנ"ל, והמיין נוקבין דבינה הם מתבררין ע"י נשמות אלו של י' הרוגי מלוכה והם מעלין אותן מן הקליפה למעלה בבינה. וזהו סוד "ת"ח נשמתא דאלין לאשלמותא דרוחא קדישא דילהון עשרה רוחין מתתא כדקא יאות וכו'", ר"ל שע"י רוחין דילהון יעלה מ"נ מתתא לעילא וז"ש "מתתא", ר"ל ממקום הקליפות עד בינה. והבן היטב ענין העלאת מ"ן מה פירושו שהוא מ"ן מתתא שהם הקליפות, למעלה בבינה או במלכות.

ואמנם העלאת מ"ן דנוקבא דז"א מתתא מן הקליפה למעלה בנוקבא הנ"ל אינו אלא ע"י גופין דילהון ממש שנהרגו. וזהו סוד "וגופא דילהון אתמסרו למלכא חייבא", פי' ביסוד הקליפות אשר היא ס"א אשר בהם נאחזין המיין נוקבין דנוקבא דז"א בעצמן כנ"ל, שמעולם לא יצאו משם, והם מכונים בשם סט"א ממש.

והנה גופם של י' הרוגי מלוכה נמסרו אז בידם דסט"א והרגום כדי שיהיה בהם כח להעלות המ"נ דנוקבא דז"א משם בזכותן, כי הלא הגופין הם מקבלין צער דהריגה ולכן כדי להוציא המיין נוקבין דנוקבא דז"א אשר היו מושרשים בעמקי הקליפות סט"א הוצרכו גופם להמסר ביד סט"א שיהרגו. ואל תתמה זה, כי הנה גופות שלהם הוו כ"כ מזוככים עד אשר היו ראוין בערך נשמות של בני אדם אחרים, כי זהו מעלת הצדיקים לזכך גופם ולעשותן צורה. וזהו הטעם שאין מיתה נזכר בצדיקים. וראייה לדבר מאליהו ז"ל כי עלה בשמים בגוף ונפש כמ"ש בע"ה בענין גופא של אדה"ר מהיכן היה, ומכל שכן גופות אלו הקדושים י' הרוגי מלוכה שנהרגו על קידוש השם לתכלית ולכוונה הנ"ל, כי ודאי גופם ממש עלו בבחינת רוח, והם מעלין מ"נ דנוקבא דז"א מאז ואילך עד ימות המשיח.

והנה גופות שלהם היו מבחינת הקרבנות, וזהו סוד "ומהכא רזין דקורבנין", פי' כמו שהקרבן הוא מעלה ומקרב העולמות זה לזה (כנזכר בענין מעלת התפלה איך ע"י הקרבן התמיד אנו מעלין עולם בעולם עד רזא דאין סוף כנזכר סוף פרשה פקודי) -- גם אלו החסידים י' הרוגי מלוכה הם מעלין בגופם ממש את המ"נ דנוקבא דז"א למעלה.

דרוש א - מ"קעריכה

מ"ק. אמנם נחזור למציאת אדה"ר מה ענינו.

דע כי הלא אדה"ר לא היה בו שום חלק מעשייה, רק גופו מיצירה. ונרמז זה פר' קדושים דף פ"ג (ח"ג פג, א) "אדה"ר לא הוי ליה מהאי עלמא כלום חד צדיק עביד כו'". ואמנם נפשו מבריאה, ורוחו מנוקבא דז"א דאצילות, ונשמה מז"א דאצילות, ונשמה לנשמה מאבא ואמא דאצילות -- אך מעשייה לא היה חלק ממנו.

ולהבין זה נבאר סדר העולם. כי הלא החורבה נגד הקליפות, והיישוב נחלק לב'; כי חוץ לארץ נגד עשייה, וא"י נגד יצירה (לכן נאמר פר' ויקהל דרקיעים דיצירה קיימין למגנא על ארעא (ח"ב רט, א)). ומקום המקדש נגד בריאה, ומקום ק"ק נגד היכל ק"ק דבריאה.

והנה תבין בזה מ"ש בסבא דמשפטים דף צ"ט (ח"ב צט, א) בענין "נר ה' נשמת אדם - נשמה ורוח של אדה"ר, דכר ונוקבא, נשמה מאילנא רברבא ורוח מאילנא זוטא". ואלו הם סוד זו"נ שהם נשמה ורוח של אדה"ר משם.

והנה לפי שאדה"ר ממקום כפרתו שהוא מזבח נברא -- לכן תמיד היה העולם בסוד שבת שהוא בריאה, לזה כוונו רז"ל באדם בשעה שפגע לקין אמר מזמור שיר ליום השבת שהוא בריאה. אך אחר שחטא נתהווה ביומין דחול. עד‏[10] שתחלה ע"י זווג זה דזו"נ אשר היה למעלה בחיק דאבא ואמא דאצילות ובהיכלא לכן היה ז"א בסוד נשמה שהיא בינה ומלכות בסוד רוח שהוא ז"א -- אך אחר שחטא ירדו כל העולמות ממקום קדושתן; לכן היצירה נתלבש בעשייה, ואין אנו מקבלין רק ע"י עשייה ויצירה בהתלבשות העשייה. וכן בריאה נתלבש ביצירה, והנוקבא בבריאה, וז"א בנוקבא.

ועתה נמצא כי סוד נפש שהוא מתחלה בבריאה הוא עתה ממלכות, כי המלכות ירדה להיות בסוד נפש, והז"א ירדה בסוד רוח, ובינה בסוד נשמה. ובזה לא יחלקו המאמרים האומרים שנפש במלכות ורוח בת"ת עם האמור בסבא הנ"ל.

והנה להיות כי הבריאה ירדה ביצירה נמצא עתה כי בריאה ויצירה יחד. ולכך אל תתמה אם הכתוב אחד אומר "וייצר ה' אלקים את האדם" וכתוב א' אומר "ויברא ה' האדם וגו'" -- כי הבריאה ויצירה שניהן היו בשיתוף גוף אדה"ר; עיקרו היה מיצירה ואח"כ נתלבש בריאה ביצירה.

ותראה עתה כמה פחיתות גרם אדה"ר ע"י חטאו. כי תחלה היה גופו מיצירה ממש. ועתה רוחו מיצירה -- הרי כמה מדריגות; כי גופו מעוה"ז, ונפשו מעשייה, ורוחו מיצירה -- ממקום שהיה תחלה גופו. וגרם זה קלקול הרבה בעולמות עצמן.

ובזה תבין חטא אדם הראשון. כי הקב"ה אמר לו -- אחר שלא היה לו חלק מעשייה -- שלכך לא יאכל מעץ הדעת שהוא סוד דעשייה. וכאשר אכל ממנו -- אז ירד ממעלתו ונתמעט. ובזה תבין איך עץ הדעת הוא במלכות שהוא עשייה, ובמקום אחר מזכיר שהוא יצירה -- עץ הדעת טו"ר - מטטרו"ן וסמא"ל. אך על שם מה שנתלבש היצירה בעשייה נקרא עץ הדעת ביצירה ג"כ.

גם ראה איך הוא לפי שמטטרו"ן בסוד אדם הראשון ממש כנ"ל -- לכן הוא נוטל גדלות גופו של אדה"ר, וגופו נהפך ללפיד אש בעולם יצירה, כנזכר בפרקי היכלות, כי משם נחצב.



  1. ^ ס"א כל אלו המוחין הם בחינת הדינין
  2. ^ דפוס קארעץ יש בהם חלק מהם
  3. ^ הגהה - צמח צ"ל ג"כ חלק אל אבא כדלקמן וצ"ל ג"כ חלק אל מלכות דבינה כאמור בשאר
  4. ^ [הגהה - צמח עם ה' גבורות קדושים]
  5. ^ [הגהה - צמח כי בלע כולל יובב וחשם כנודע]
  6. ^ ס"א מוסיפים כאן "מוחא"
  7. ^ ס"א לא גורסים "אחר" ובדפוס קארעץ איתא
  8. ^ בדפוס קארעץ ליתא למילה "שעלתה"
  9. ^ מוחא סתימאה? - ויקיעורך
  10. ^ ס"א גורסים מה


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל