עמנואל הרומי: מונוגרפיה/שירים על יין

אי אפשר היה לו לקובץ שירים בימי הבינים בלי שירים על היין, הללו היו מן השירים שבחובה. גם המשוררים המושלמים, שנביאם גזר על השתיה, שרו שירים על כדי ענבים. וכך שרו שירים על היין משוררי ספרד העברית – ועמנואל בתוכם.

כל מה שכתב זה "מאודות היין" נכנס לתוך מחברת אחת (מחברת עשרים וחמש) ובפתיחתה של המחברת אנו מוצאים ציור הרחוב ל"אחרי סעודת פורים", ציור מלא חיים ותנועה, וכך נהגו בימי הקֶרנוָל וקֶרְמֶס. מחברת זו אינה אלא מאסף של שירים והלצות שנושא עניינם הוא היין. הימים של פורים ו"שמחת תורה – ושמונים איש הזקנים נאספו בבית נשיא ארצם וינקו משדי הזמורה" – ואיש איש מהם נשא משפטו על היין, בא המשורר אף הוא בדבריו. התול קל מרחף על פני שיר זה. פעמים אין להכריע אם בשבחו של היין או בגנותו הוא מספר.

אכן ב"שירו על החדשים", מזכיר עמנואל כמה פעמים את היין. בתשרי: "ואשתה עסיס רמון ואשכור דם ענבים". ובמרחשון: "מכל חי ילוד אשה אברך אני נח ונטעי נעמניו – – – עלי ישרו אחונן עפרו בתוך קברו וארצה את אבניו". "על אחת כמה וכמה אהיה באדר יושב ודורש, ואזכור חסדי המן וזרש – והיין מבשם את ימיני בקול קורא וברבור יפרש". וגם באלול - "ואשית גפני סביב צוארוני לענק ואינק שדי הזמורה".

אבל כאן בסעודת מצוה הכתוב מדבר. על יחוסו של עמנואל אל היין יש לעמוד מתוך השיר: "שמעו הרים, שיר השירים, חבר על ראש השכורים", שבו משֻלבים כמה חדודים, שהיו חיים בפי העם, ובו אתה מוצא כמה מיסודות שיריהם של הסטודנטים על היין מימות הבינים ועד היום. בשיר מחודד זה בא כשרונו של עמנואל לידי בטוי שלם, ולפיכך מן הראוי להעתיק כאן מקצתו:

שִׁמְעוּ, הָרִים, שִׁיר הַשִּירִים עֶפְרוֹן הַשַּׁר, הוּא שֶׁאָסַר הַשּוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ הוּא הַזּוֹלֵל, הַמִּתְהוֹלֵל, – – – – – – – – – – לִבּוֹ יִכְאַב, עַל חֹדֶשׁ אָב, בּוֹכֶה וּמְבַכֶּה הַתַּמּוּז, וּבְטֵבֵת, נַפְשׁוֹ נֶעֱצֶבַת אַךְ הוּא שָׁלֵו, עֵת בּוֹא כִּסְלֵו וּכְדֵי לִשְׁתּוֹת, אַרְבַּע כּוֹסוֹת – – – – – – – – – – עַל כּוֹס נִבְזֶה, יֹאמַר: מַה זֶּה? מַדּוּעַ יַעַשׂ הַזַּגָּג אִם הָיוּ כִּכְלֵי הַשָׁתֶן – אַף יִשָּבַע כִּי כָל שׁוֹתֵי אוֹמֵר: הִנֵּה עִם מֵי מֶבּוּל הִנֵּה כָל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הִנֵּה פַּרְעֹה עִם כָּל חֵילוֹ הִנֵּה מֹשֶׁה עַל הַמַּיִם הִנֵּה עֵת הָאִשָּה תִשְׂטֶה, לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּיל יָרֵךְ לוּ עָשָׂה ד' אֶת הַמַּבּוּל לֹא עָשָׂה נֹחַ תֵּבַת עֵץ אַף לֹא נִדְעָכוּ הַחַיִּים, – – – – – – – – – – יֹאמַר: לוּ הָיוּ הֶעָבִים אוֹ הָיוּ הַיַּמִים יֵינוֹת אַף לֹא קִוִּינוּ גַן-עֵדֶן מַדּוּעַ לֹא הָיִיתִי דָג וִימֵי חַיַּי יִהְיוּ כִימֵי וּלְבִלְתִּי רֶדֶת עוֹד גֶּשֶׁם אַךְ מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מַ- פֶּן יָבוֹאוּ בִגְבוּלֵנוּ אַף לֹא קִנֵּאתִי אֶל שָׂרִים

חִבֵּר עַל רֹאשׁ הַשִּׁכּוֹרים לִשְׁתּוֹת מַיִם לַבַּחוּרִים! טֶרֶם יֹאכַל כּוֹסוֹת עֶשְׂרִים, כִּי יֹאכַל בָּשָׂר כַּנְמֵרִים. – – – – – – – – – – – – אַף יִדְאַב עַל יוֹם כִּפּוּרִים; עַל אֵבֶל יִקְרָא אִכָּרִים. וּבֶאֱלוּל יִסְפֹּד תַּמְרוּרִים, וּבְכָל חֹדֶשׂ יַעַשׂ פּוּרִים, יַעַשׂ כָּל לֵיל לֵיל שִׁמּוּרִים. – – – – – – – – – – הַקְרִיבוּ סֵפֶל אַבִּירִים! הַכֹּסוֹת צָרִים וּקְצָרִים? אָז הָיוּ נָאִים וַהֲדוּרִים.  מַיִם הֻכּוּ בַסַּנְוֵרִים. הִשְׁחִית הָאֵל כָּל הַיְצוּרִים, הִשְׁלִיכוּ בַיְאוּר הַמִצְרִים, צָלְלוּ בְּמַיִם הָאַדִּירִים, אָמַר: שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים! תַּחַת אִישָּהּ תַּקַּח זָרִים, צִוָּה אֵל לִשְׁתּוֹת מֵי מָרִים. מִזֶּרֶם יֵינוֹת כַּבִּירִים גֹּפֶר לִהְיוֹת בָּה נִסְגָּרִים, אַךְ הָיוּ מִן הַנִּנְעָרִים. – – – – – – – – – – יַיִן אוֹ שֵׁכָר מַמְטִירִים, לֹא יָרֵאנוּ הַמִּשְׁבָּרִים, רַק לִהְיוֹת בְּיֵינוֹ נִקְבָּרִים. עִם קַשְׂקֶשֶׂת וּסְנַפִּירִים? הַיָּם לְנֶצַח וּלְדוֹר דוֹרִים! הָיוּ שָׁמַיִם נֶעֱצָרִים יִם וּתְהוֹם הָיוּ נִסְכָּרִים, פֶּן יִהְיוּ לְיָם נִגָּרִים; וּלְמִנְזָרִים אוֹ טַפְסָרִים!