עמנואל הרומי: מונוגרפיה/המשורר הלצן

המשורר הלֵּצן

אין לנו בספרותנו משורר, שיהא דומה לעמנואל הרומי במדת הליצנות, ואין זו ליצנות סתם, אלא מעין מובע של חדודים, הלצות, דברי הוללות והתול, גדופים וחרפות ואף נבול פה בכלל. יש שהם דקים מאד ואינם מעוררים אלא חיוך קל, ויש שהם גסים ביותר. ומה שמפליאנו ביותר, שתלמיד חכם הכותב פירושים לכתבי הקדש, אינו חושש להשמיענו דברים כאלה.

ומה רב כחו במקצוע זה, מה רבו הדרכים שאחז בהן, האמצעים שהשתמש בהם כדי להגיע למטרתו.

הפיטן-הציר הכניס לתוך שירתו כל מה שקלט מאותם החיים מרובי הגונים, תאר את כל המגוחך שבהם, והעיז להכריז על כל מה שהעיר בלבו התקוממות כלפי המציאות.

בא הפיטן-הבלשן והראה כל כחו בעקימת הפסוקים, בסרוסיהם, בהכנסת כונות זרות ובהטעמת ההיפוך שבהם.

בא הפיטן-התלמיד חכם והוכיח עד כמה הוא בקי בכל ספרי הקדש, בספרות הקדמונים, כדי להרכיב פסוק על גבי פסוק, והראה כמה חומר גנוז בזכרונו ומוזמן לשמש הקבלה בכל שעת הצורך; ואף כשהיא כולה מסופקת הרי היא נאה להיותה באה בהסח הדעת. וכשהיה צורך בכך היה משתמש גם בשפת נכר כדי להגיע אל מטרתו, אל החדוד המפתיע.

משוררי אומות העולם כשתפסו דרך החדוד, לא היה בידיהם אלא איזמל חד, ועמנואל, כשתפס דרך החדוד מתובל בדברי תורה, חרב פיפיות היתה בידו. וקשה היה לו לעצור ברוחו כשבא לידו החדוד הכרוך בעקב הפסוק אם רק שמש זה לצרכיו, – ולא הרגיש כלל שהוא מחלל את הקדש.

החדוד נעשה נשק חד בידי התיאולוגים כשהיו מנצחים זה את זה בהלכה. הסטירה שפשטה בחיים זה כבר לא היתה תחלה מכוונת אלא כלפי החברה ומעמדותיה, ועדיין לא למדה לזרוק מרה ביחיד. אמנם סמוך לְיָמָיו של עמנואל ביחד עם התפתחות האישיות היה נעשה גם היחיד מטרה לחציה של הסטירה, כאילו באה בתור סם-שכנגד לאותו הכבוד הנפרז שזכו לו כמה מבני דורו. ואולם עד ימיו של דנטי לא חדר החדוד אל הנובילות, ובאותן "מאת הנובילות העתיקות" המפורסמות, שלפי דעתו של בורקרט נתחברו לפני סוף המאה הי"ג, אין זכר לחדוד; ובכלל לא באה הנובילה אלא לגלות לנו דברי חכמה, משל או מוסר השכל, בהרצאה נאה. דנטי הוא שפתח בחדוד ופֶטררקה זִכָּה את דורו במאספים של חדודים. אך בנובילות של עמנואל תופס החדוד מקום חשוב ביותר, יש שכל הספור לא נברא אלא לשם החדוד שבו. והמחברות החמשית והששית, שהן מעין מאספים של חדודים, לא נערכו אלא בשביל יהודים תלמידי חכמים, שיהיו נהנים הנאה משונה גם מן החדוד כשהוא בפני עצמו, גם בדברי תורה הנשמעים לכמה וכמה פנים.

פְּלוֹנִית יִשְׁאֲלוּ בַעֲדָהּ: אֲיֵה הַקְּדֵשָׁה הִיא בַעֵינַיִם.
וּבַעֲלָהּ הוּא הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַעַל הַקַּרְנַיִם.
נדיבות פלונית על כל נדיבות עדפה,
כי תתנדב לכל בנפשה ובגופה.
פלונית אספה כל מדה מגונה – ואחר יהלא זונה.
איך פלונית מחשק תתיאש – ותחתיה נהפך כמו אש.
פלוני לו היה מנגח בקרניו – כל חיות לא יעמדו לפניו.
פלוני ידענוהו מתמל שלשם שור נגח – וקרני ראם קרניו בהם עמי ינגח.

הפַרודיה, שעקבותיה אנו מוצאים בכמה וכמה משיריו של עמנואל, וביחוד בשנויי פסוקים הבאים להכניס כונות זרות, גם היא פרחה מאד בימיו ודבר לא היה קדוש לה. החדוד מצא לו גואלים בין בעלי העיון, שהעמידו אותו על אפיו הראוי והעמיקו לחדור אל אפני שמושו בחיים ובחברה, והגיעו הדברים לבסוף שנעשית איטליה "מוֹשב לצים", אסכולה של תְּהֳלָה, שלא היתה דוגמתה בעולם עד ימי וָלְטֵר ועד בכלל, כדברי בורקרט: לאמתו של דבר היתה אז איטליה אסכולה של תפלות שלא היתה כמוה אף בצרפת". ואולם סמניה המובהקים התגלו כבר בימיו של עמנואל; ואם הקדים קצת בדבר את שאר סופרי דורו, הרי אין זה אלא בעטיו של מזגו הלוהט. ובמקצת גרמה לכך גם השתמשותו בשפה שאינה מדוברת, שמטעם זה היו חדודיו היותר גסים מאבדים הרבה את עוקצם. אין ספק שרבים מחדודיו היו מכוונים כלפי אנשים ידועים, ומובנים היו לבני דורו, אבל אנחנו אין לנו אותה הנאה יתרה, שנהנו מהם הללו. ואין אנו רשאים להתרעם על כמה וכמה מבטואיו החריפים של עמנואל, הכל היה ברוח זמנו, שלא היה איסטנִיס לגבי כמה דברים שאנחנו נפגעים בהם היום.

והוא הדין בדבר כנויי הבוז והגדופים המצויים בשיריו, ואין לקבל על משוררנו שהוא מכנה את בעלה של אשה "חרפת אדם ובזוי עם". והרי אף טִיצִיו משתמש בלשון זו לגבי מתנגדיו: את האחד היא מכנה בשם "מפלצת" (Tugendloses Ungeheuer) ואת השני – "ממזר בעל מנהגים מכוערים" Bastardonschlechtesten Manieren), את השלישי – "טפש דוֹבר רע" (Uebelredender Narr) ואת הרביעי: גולם (Verschuldeter Tölpel).

ובנידון זה אופית גם שירתו הבאה למטה עם כל נבול הפה האיום שבה:

קוּם, הַשַּׂר, קַח לְךָ גִּלָּיוֹן שִיר חִבַּרְתִּי עֵת נָתַתִּי חָשַׁבְתִּי, כִּי יָרִיק מֵיעָיו, אָמַרְתִּי לוֹ: דוֹד, הֵחָבֵא, הִשָּׁמֵר מִצִּנִים פַּחִים, הַבֹּקֶר אוֹר שִׁחַרְתִּהוּ וּמְצָאתִהוּ; וּבְיָדוֹ שִׁיר שִׁיר מָלֵא חֶרְפָּה וּכְלִימָה, כַּאֲשֶׁר אֵין שִׁיעוּר לַפֵּאָה, וּלְחֶרְפַּת סִכְלוּתוֹ קָרָא יַעַן חֲשָׁבוֹ, כִּי עַל תֵּבֵל אָמַרְתִּי: שָׂמַחְתָּ עַל שִׁיר כִּשְׂמוֹחַ יוֹנָה הַנָּבִיא וָאֶשְׁאַל הָאִישׁ וָאוֹמַר: וְיֹאמַר לִי: "חַיֶּיךָ, לֹא פָּעַל הֶחֱלִיף אֶת שֵׁם הַמִּרֲקַחַת, וָאַעַן: "אַל תֹּאמַר, כִּי לֹא כִּי בִּלְתּוֹ הָיִיתָ אָח אוֹ שׁוּר מֻרְאָתְךָ גַם חֶלְאָתְךָ: כִּי תַּחַת צֵאתוֹ מִתַּחַת, –

וּכְתוֹב בּוֹ שִׁיר מִשִּׁיר צִיּוֹן, אֶל יוֹסֵף מַשְׁקֶה אֵיזוֹבְיוֹן. יִפְדֶּנוּ מִיַד כִּלָּיוֹן; וּסְגוֹר דֶּלֶת הָאַפִּרְיוֹן, כִּי זֶה לְךָ מִפִּוד יוֹם פִּדְיוֹן. לִרְאוֹת אִם יָרַד לְטִמְיוֹן; מָלֵא סִיגִים עִם שִׁגָּיוֹן, אֵין שִׁיעוּר אֶל הַבִּזָּיוֹן, לַבִּכּוּרִים לְרֵאָיוֹן. בִשְׁמוֹ: "מַשָׁא גֵא חִזָיוֹן". אֵין עֲרֹךְ אֵלָיו אוֹ דִּמְיוֹן. תַּחֲרִיד צוּרָתוֹ כָּל רַעְיוֹן, עֵת שָׂמַח עַל הַקִּיקָיוֹן. מָה פָּעַל הַדְיָאה פִינְדֵיוּן? דָּבָר הַדְיָאה פִינְיוֹן." כִּקְרֹא אֶל הַר חֶרְמוֹן-שִׂרְיוֹן. פָּעַל דָּבָר הַנִּקָיוֹן, רֵיעַ אֶל מַחֲלוֹן אוֹ כְלְיוֹן. שִׁיר הֵיקֵאתָ, אִישׁ הָאֶבְיוֹן, יָצָא מִבֵּית חוֹרוֹן עֶלְיוֹן."