עמנואל הרומי: מונוגרפיה/המשורר הבלשן

הַמְּשׁוֹרר הַבִּלְשָּׁן

בנוגע לשפתו ולסגנונו – הרי עמנואל הרומי משורר טפוסי לזמנו, לאמר משורר-בלשן, לא פיטן-צַיָר, לא משורר יוצר. ובהסכם לכך צריך לשפוט על כל סגנונו וגם על רבים מנושאי שיריו, משום שלא נבראו כלל בשביל משורר- צַיָר; אבל משורר בלשן בא ויוצרם – כדי להראות בם כל כחו בשפה ובסלסולה.

החומר הבלשני שהיה ביד עמנואל, שאול מכל כתבי-הקודש. על כן הקפו אי אפשר שיהיה גדול מִשֶל אחרים "בעלי זכרון" טוב כמותו. אך יש תחום אחד, שבו כחו גדול מכח יתר כל המשוררים בני אַסכָלתו, הלא הוא: עקימת הכתוב וסרוסו, הכנסת כונות זרות וחדשות לתוך הכתובים, צרופי-פסוקים מפתיעים, – ומשום כך נראה כאילו אוצר שפתו עשיר מאוצרם של אחרים.

המשורר-הבלשן, שסלסול השפה אצלו עיקר, ובו הוא רואה גולת כותרת אמנותו – אינו חושש לכמה וכמה דברים שבטעם וציור, ומשום זה גם כמה מדרכי השירה והמליצה חביבים עליו ביותר, כגון החדוד, ההתול, האנטיתֵזה, וכדומה. כי על כן אדון המחשבה הוא ולא בעל הרגש. לא לעומק רגשו הוא דואג – אך לצורת הבטוי.

על כשרונו של עמנואל באותם אפני הבטוי שהזכרתי לעיל אין מן הצורך לדבר הרבה. מוניטין אלה יצאו לו כבר בעולם, וכל מחברותיו מלאות דוגמאות אין מספר.

לעתים קרובות ערמומיותיו אלה ומעשי חריצותו עוברים גבול הַמותָּר:

"לפלוני שָכֵן שוכן באהלו, וקרנים מידיו לו".

"פלוני בן חמשים ולא יעבוד, ואשתו דרשה קרנו תרים בכבוד".

"פלונית מדושתי ובן גרני, ובעלה גנב משירת חנה רמה קרני".

שוּר! מַרְאִיתֵךְ גַם חֶלְאָתֵךְ שִׁיר הֵקֵאתָ אִישׁ הָאֶבְיוֹן,
כִּי תַחַת צֵאתוֹ מִתָּחַת יָצָא מִבֵּית חוֹרוֹן עֶלְיוֹן

"הַבִיאִינִּי אֶל גַּן עֶדְנֶךְ, הַגְמִיאִינִי רֹקַח מִרְקַחַת
מִמֶּגֶד שָׁדַיִם מֵעָל וּמִתְּהוֹם רוֹבֶצֶת תַּחַת".
 
"רַעְיָתִי אַל תַּעַצְרִי לִי לִרְכּוֹב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ".

מספר המלים והפסוקים שהשאיל לו עמנואל מן הספרות המאוחרה איננו גדול בערך למליצות התנ"כיות, ואפשר לאמר עליו, שהוא היה ה"מליץ" בין יתר המשוררים העבריים מאותה התקופה. ידע גם את הספרות המאוחרת לא פחות משידע זו העתיקה, ולגבי אופן הבטוי החביב עליו, הלא יכול להשתמש גם בה לצרעו זה. ומשום מה לא עשה כך?

למרות היותו נתון בתוך תרבות אֵיברופִּית, נשאר שקוע בתרבות הָאַסִיַטִית, המזרחית, כמו כן נשאר נאמן בתאוריו גם לאסכולה הערבית. בזה היה גורלו כגורל משוררינו הספרדיים.

שירתו של עמנואל טבועה בסימני ההשפעה של השירה העברית הספרדית. מדבריו עצמו די לנו להוכח, כמה פעלו עליו ביחוד יהודה הלוי, אלחריזי ובן גבירול. בכמה מקומות הוא עצמו אומר, כי שירו של זה או של זה הוא שהעירו לכתוב כמתכנתו. עיין המחב' השמינית: "ויהי היום ויאמר לי שמעתי אומרים, כי ר' שלמה בן גבירול חבר שיר ממאתים טורים... ואען ואומר: חייך, השר, ראיתי ועשיתי כתבניתם וכמתכונתם". המחברת התשיעית: "אמר המחבר, שאלני השר ירום הודו, אם ראיתי שירי יהודה חריזי ונגלה לי סודו, ואם לא נאצל עלי מהודו... אם ראית שירותיו אשר חבר על חדשי השנה, ואומר דע איש שלומי, כי ראיתים וכהנה רבות עמי".

מרובה עליו השפעתם בטכניקה שבשיר, למרות כל התקרבותו הגדולה אל התרבות האטלקית. ואותו התאור והשמוש בגוזמא, בציור הערפלי והמטושטש הערבי חֲסַר הנצוץ הַרֵאַלי, העומד בנגוד גמור אל היסוד היוני הפלאסטי ביותר, ההרמוני והציורי בְּטִבעו, דבק גם בו.

האמנם זוּ היא שאלת הגזע? האמנם המזרחי מטבע ברייתו אנוס להיות נוטה כלפי משוררים בלשנים, או אולי במדרגת התפתחות ידועה הדבר תלוי?

על שאלה זו קשה לענות.

אבל עובדא היא, שרבים מן המשוררים האטלקים בעת ההיא היו בו בזמן גם צַיָרִים, פַּסָלִים, או שאיזו אמנות מְצַיֶרֶת כל-שהיא היתה בידם. וכן להפך. כמה מן האמנים, אמני הציור והפסול, כתבו גם שירים. דַנְטֵי היה גם צַיָר, מיכאל אנגֵילו כתב שירים, והרבה כיוצא בהם. ואם לא היו המשוררים צַיָרִים הם בעצמם, נמצא תמיד בצדם גואל לשירתם להגשימה הן במכחול-צַיָרִים, הן בפטיש-פַּסָלִים. גם הָאַלֶגוריות, שהיו כל כך חביבות על המושלים ועל שלטונות הערים, גם היותר מָרְכָּבות והיותר עָזְמִיות שבהן, אי אפשר היה להן לעבור גבול ידוע. שאלמלי כן לא היו נתוּנות להתפס ביד להעשות בידי חרש אמן.

מכיון שלא עמדה האוזן לכַון אם ישנה הרמוניה במה שיצא מן הפה, באה העין ועושה בדיקה היא. לא כן המזרחי-המושלמי, שאמונתו אוסרת עליו את הציור ואת הפסול, והרי הוא הולך ונמשך אחרי הצלצול והפרַזָה וצרופי המילים, שאינם חוששים לערפליות וחוסר ההרמוֹניה בתמונה. ואם אמנם שונה מזה קצת דרך השירה הפרסית, שהיא יותר נוטה אל הציור ואל הפלאסטיקה, אפשר שאין זה אלא משום שיש לה קורטוב כל-שהוא מן האמנות המצירת, כגון המיניאטורה המפורסמת.

כמובן, אין זה אומר שבכלל לא היה הדבר תלוי גם במשורר עצמו, שחוש הציור וחוש הגונים שלו לא התפתח בו במדה שהתפתח חוש-השמיעה המוסיקאלי. על כן כל שיריו שקולים וחרוזים, החרוזים רובם חרוזים חדשים ורעננים, לא מאלה שכבר דשו בהם עד כדי הקאה. ותמונות שיריו גם כן עשירות, ולפעמים מרכבות מאד. ומחמת חוש המוסיקה שבו אחז גם בסונט הָאִטַלְקי.

צא וראה, עד כמה "מליצי" היה עמנואל, הוא הרודה בשפה במדה שרק מעטים היו כמותו. אפשר שאיש מן המשוררים לפניו ואחריו לא היה כל כך מרבה במליצות מן המוכן, "בפסוק". בכמה שירים ניכר גם לעין בלתי מבחנת, שעיקרם לא בא אלא כדי לתת מקום להשתמש בפסוק ידוע.

אולם הוא הרבה להשתמש במליצה עוד מטעם אחד, שאותו לא ידעו משוררי ספרד כלל.

אחד מסימניה של תקופת הרינסַנס, היא התשובה אל הספרות הקלאסית של היונים והרומים, שעד אז היו אך לנחלה למלומדים: לחכמים, לבלשנים ופילוסופים. והנה אם פֶֹטְרַרְקָה וּבוֹקַצְיוֹ שבו והכניסו אל הספרות האטלקית את הספרות היונית, וגם הכריזו על זה, היתה פעולתו הצנועה של דַנְטֵי מכוונת כלפי הספרות הרומית. וֶרְגִיל היה לו לעינים בהרבה, ולא לחנם קורא הוא לו: מורי ורבי. הד"ר פְריץ כס. וֶגֶלֶה מראה על כמה וכמה מקומות, משָלים ורעיונות מן הָאֶנֶאִידה, שעברו ונכנסו אל הקומדיה האלוהית אך בשינוי מעט. ואם לא במדה זו נהג גם כן לגבי לוּקאנוּס סטאַטִיוּס, יובֶנאַל, קיקרוֹ, הוראץ ואוֹביד.

אותה תשובה אל הקדמונים, אל ספרות ימי גדולתם, שהיתה אז למוֹדה אצל האטלקים, היתה מִדָה ידועה מכבר שאחזו בה משוררינו, אלא שבעיניו של עמנואל צריכה היתה לקבל ערך אחר וחשיבות מיוחדה. בגלל "הספרות הקלאסית", "ספרות כתבי הקדש", וִתֵּר על שפת הספרות המאוחרה בשירתו.

נִתָּן היה בין שני עולמות, רגלו האחת בתחום תרבות גדולה, תרבות אִטַלְיָה, ורגלו השניה שקועה בתוך תרבות רחוב היהודים הצר. לא רצה לותר על עולמו שרכש לו מחוץ לחומות, ובכדי שיהיה כולו שלו הלך ובנהו מִשֶׁלוֹ: אריחים כשרים בתכלית הכשרות, אמנם שכרו יצא בהפסדו: גרמה מסגרתו הצרה, שיהיה קולו נשמע אך לעמו.

את נטיתו זו אין עמנואל מסתיר כלל. הנה דבריו במחברת השמינית: "ויאמר אלי השר, ראיתי בין שירי הנוצרים, שיר לא ראיתי לאחד מן העברים... וחפצתי לראות כמוהו בלשון עברית..."

וכן אנו מוצאים במחברת האחד ועשרים: "ויהי היום נכנסנו בהיכל הגדול אשר לנוצרים, וסביב להיכל היו קברות המלכים האדירים, והסגנים והחורים, כתוב על כל אחד מהם מליצות צחות וקינות ערבות, מצור השכל חצובות... הדברים מאודות בעליהם מוסרות לב רואיהם ומחרידות שומעיהם... מה מאד נחטא אנחנו קהל העברים, אשר לא נכתוב קינות ומוסרים, בבית תפלתינו או במקומות הקברים..."

מטעם זה הלך עמנואל וְסִגֵּל לו את הסונט, את שיר הזהב, שלא יחסר מין זה גם בספרות העברית. מטעם זה הלך וחבר כדוגמת דַנְטי את ה"תופת והעדן".

מדה זו, כמדומני, יש למצא גם אצל המשכילים הראשונים, שנתעוררו לא רק לעשות מה שעשו בספרות כדי להראות את העמים את יפיה של שפתם, שאינה נופלת מיתר השפות. ובאשר הלך לבם אחרי החדש, לא חפצו להבטל בפניו אלא הכניסוהו אליהם, עשוהו לשלהם.

דנטי הכניס לתוך שירו הנשגב את כל ההיסטוריה הקדומה ואת הַמִתּוֹלוֹגִיָה כלה. ובנוגע לאֶנֶאִידָה אפשר לאמר, שאין לך בה אדם או שם שלא הכניס אותה ל"קומדיה האלוהית" ולא שמשו לו חומר לשירה, – "והרוצה להבין את דבריו עד תכליתם צריך לדעת את אלה", מוסיף ואומר וֶגֶלֶה.

מה שהיה לדנטי וֶרגיל ויתר משוררי רומא, היו לעמנואל הנביאים. רק מי שיודע את כתבי הקדש על בורים, יוכל לרדת לעומק כל דבריו ולהתענג עליהם ועל יפים המוזר לנו.

ואולם בזה נבדלו דרכיו של משורר עברי מדרכיהם של משוררי תקופתו וארצו. הללו כשפנו כלפי ירושת הדמוניהם, הרומים והיונים, השתחררו בה בעת משעבוד הנצרות של ימי הבינים, מעול האמונה השלטת ומכל חשכת התקופה שבה חיו. וכשהכניסו אל ספרותם את המתולוגיה, את הקדמוניות, הן בציור, הן בפסול, הן בבנין, הן בשירה – נתוספו אלה על היסודות ההוים, והעשירו את החיים בתוספת גונים חדשים. לא כן עמנואל הרומי. קדמוניותיו שלו היו כתבי הקדש, כל מה שנשאר לנו לפלטה מן "הימים ההם"; על כן בבואו לציר איזה ענין מעניני החיים, הוא הולך ומחפש לו איזה סמך, דוגמא מאותו העבר המזהיר הקלאסי שלו, ואינו נותן לנו מה שרצה באמת לתת. אלא מעין המאורע, מעין התאור, מעין מה שרצה באמת לאמר. לא דברים, כי אם צל דברים הוא נותן. וזה גורלם של כל "המליצים".

בימי עמנואל בראו להם הָאִטַלקים גם ניב שפתים חדש – את השפה האטלקית הלאומית והכתירוה כתר מלכות שלטת. דנטי היה ראש בוניה.

לעשות כמעשיהם אי אפשר היה לו לעמנואל, שהרי "בכבלי" השפה נלכד. אמנם הוא הטה אותה לכל אשר חפץ, אבל משעבודה של המליצה אי אפשר היה לו להשתחרר. יין חדש הכניס, אך קנקניו היו ישנים.

הללו בנו בנינים חדשים וחדש חדש לקחו להם; ועמנואל לא בנה בנין חדש. אבני גזית, אבני קודש מהוקצעות זה כבר היו, והם שמשו לו לבנינו והיה עושה בהם כעושה בתוך שלו: מעקם כתובים, מסרסם, מכניס לתוכם כונות זרות ומגמות חדשות, משנה צורה, מצרף פסוקים – אבל לקח מן המוכן, וזה פעל לרעה על הציורים לטשטש אותם, למרות כל ערמתו ואמנותו לא תמיד נמצאו לו דקי הגונים שהיו נצרכים לו. חולשה גדולה נודעת לו כשהוא בא ומשתמש אך בסממנים אלה – סממנים מן הנמצא, שאולים.

צאו וראו מה כהה התמונה, מה עניים צבעיה, ואינה מוכיחה כלום, למרות או אולי דוקא משום זה, שאנו יודעים מאין כלם באים.

– – – אַל תּחֲשוֹבְנָה, כִּי גַּם לִי אֵשֶׁת מְדָנִים,
כִּי לִי יִפְעָה בָרָה בֵּין שַׂרִים וּקְצִינִים.
צַוָּארָהּ מִגְדָּל הַשֵּׁן, עֵינֶיהָ יוֹנִים,
פִּיהָ נוֹפֶת צוּף שִׂפְתוֹתֶיהָ שׁוֹשַׁנִים,
הִיא גַן נָעוּל מַעֲיָן חָתוּם מַעֲיָן גַנִּים,
שִׁנֶּיה כִּבְדוֹלַח מַתְאִימִים וּלְבָנִים,
גַּם רַקָּתָה כִּדְמוּת פֶּלַח הָרִמּוֹנִים,
לֹא תִּירָא מִשֶּׁלֶג, בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים.

אין אנו יכולים להאמין לו אף רגע! יודעים אנו למי היתה יפיפיה זו. שמא מצא עמנואל אחותה בת-תְאוֹמִים? הלא גם אז היינו רוצים לשמוע איזה דבר מקורי ולא להסתפק במה שכבר שמענו – ואנו יודעים איפה למצא את התמונה. דבר מקורי! רק ממי שיש לו בידיו סממנים משלו אפשר לדרוש זאת.

דוקא באותו השׁיר, אנו מוצאים פנינים:

אִם תִשְׂחַק יֵרָאוּ עַל פָּנֶיהָ נִצָּנִים – – –
וּלְכָל צַד שֶׁתִּפְנֶה שָׂם רַעְיוֹנַי פּוֹנִים:
וּבְחֵיקָהּ סֵרְעַפַּי נִרְדָמִים וִישֵׁנִים...

בשיר אחר הוא אומר:

חֲיַי תְלוּאִים בַּעֲגִיל אָזְנַיךְ.

כמה רוך, כמה אהבה והתלהבות!

ואותן פנינים אנו מוצאים לרוב בכל מקום שעמנואל מופיע בתור יוצר על דעת עצמו. מה גדול אז כשרונו, ומה יפה מליצתו!

כאן אתם מוצאים תאורים נחמדים בקצור-הקצור, המתרוממים עד לידי שלמות של תמונה נהדרה; מעוף-דמיון עז, הקש קולע, מפתיע

וְדָמִיתִי זְמַנִּי אֵשׁ וּמִקְרָיו לְעֵצִים וַאֲנִי הַשֶּׂה לְעוֹלָה.
וְלוּ אֶבְכֶּה לְקוֹרוֹת יוֹבִישוּן דְּמָעַי כָּל יְאוֹר מָצוֹר וְצוּלָה
יְנִיסֵנִי עָלֶה נִדָּף בְּקוֹלוֹ וְהָיִיתִי מֵנִיס קְהִלָּה.
וְלוֹ אָרִיב עִם נְמָלִים וּנְשָׂאתַנִי בְּפִיָּה הַנְּמָלָה.

או

נִמְשַׁלְתִּי לַעֲרֻגוֹת בּוֹשֶׂם, מִיָּד נָדִיב אוֹחִיל גִּשְׁמִי,
אִם הֶעָנָן הוּא יַשְׁקֵנִי – אוֹדֶה חַסְדּוֹ בְּלָשׁוֹן בָּשְׁמִי.

למרות כבלי המשקל הערבי, ברצונו ישעבדהו עד כדי להביע על ידו את הַטֶמְפּוֹ המהיר והנחפז במקביל לדבריו:

לִבּוֹ כְּגִבּוֹר, וְרִכְבּוֹ יֶאֱסוֹר,
יַהֲפֹךְ, וְאִם הַיּוֹם מְאֹד קָדַר וְרַד,
עֵמֶק פְּגָרֵינוּ לְנַחַל הַבְּשׂוֹר.

כחו גדול בכל תחבולותיהם של הקדמונים, בצרופי הקולות לפי טעמם. עולה הוא עליהם בעשרו ויכלתו. הרי דוגמאות אחדות:

עַל מָה עַלְמָה עַל מַעַל מָה עַל מָה עֵת יִשְׁקוֹט עֵת יִדּוֹד,
אוֹ בוֹ תַּחְפּוֹץ אוֹ יַד תִּקְפּוֹץ וַתְּצַו לוֹ: לִין דּוֹד אוֹ לִנְדּוֹד.

אֶשְׂחַק אֶל שׁוֹד עַד אִינַק שׁוֹד תַּנְחוּמֶיהָ לִבִּי יִסְעַד,
יִקְחוּ רֵעַי מִצְפֶּה גִלְעָד, לִי מֵעָפְרָה מִיץ פֶה גִיל עַד.
 
אֱלֹהִים בְּעֻזְךָ נְחַה אֶל מְחוֹזְךָ עֲנִיָּה שְׁבִיָּה גְהַר צַר בְּזָאָה,
אֲכָלָה הֲמָמָה זְמַן עַד לְכַמָּה תְּלוּאוֹת תְּלָאָה טְלָאָה תְּלָאָה.
וְעֵת הִיא רְמוּסָה בְרַגְלָיו תּהַלֵךְ לְמוּלֶךְ לְדִמְיוֹן זְנַב הַלְטָאָה,
וְלֹא חָלְתָה יוֹם זְמַן רֵע הֲרָגָה וְשָׁבָה בְמוֹתָה בְּרִיאָה בְּרִיאָה
כְּבוּדָה אֲשֶׁר נֶחֱלְתָה וְשָׁבָה תְּמוּרַת רְפָאָה רְפָאָה רְפָאָה.

דרכי שירתו

הַבִּטוּי החיצוני אשר לשירתו של עמנואל הוא כח הבטוי הקלאסי שבימים ההם, הן לשבח והן לגנאי. היה "תלמיד החרזנים" הספרדים, תלמיד מובהק, מהם למד וכן עשה, הצורה הערבית היתה השלטת. וכל יצירותיו – מַקאמות, גַזֶלִים וקאסידות, וכן גם המכתמים – צורת השירה הערבית להם. ואם כי פנה גם אל השירה הָאִטלקית לקבל ממנה אחת מצורותיה היפות, לאמר את "שירת הזהב", נשאר נאמן לאסכולה הספרדית גם בסונט, במשקל השיר המיוסד על היתד ועל התנועה. כן נשאר נאמן ל"חרזנים" באפני היצירה ובמנהגי החרוז. אי אפשר לומר שהמציא הוא בעצמו איזה אופנים חדשים מקוריים ביותר, שהיה משתמש בהם; אבל עלינו להודות כי קבל מאת הקודמים לו כל מה שהמציאו הם, יש שהיו חביבות עליו ביותר צורות-בטוי מיוחדות, ובהן הרבה להשתמש. אבל בעיקר השתמש בכל כלי בית-נשקם, שבאו לו בירושה. אהובות לו הקבלות מעין:

יְנִיסֵנִי עָלֶה נִדָף בְּקוֹלוֹ וְהָיִיתִי תְּמוֹל מֵנִיס קְהִלָה.
"מְשַׂנְאַי הֵם כְּהַר צִיוֹן – וַאֲנִי כְּהַר עֵיבָל".
"נְתָנַנִּי בּמִפְתַּן הַחֲצֵרִים – וְהָייתִי לַעֲמוּדִים לְגוֹלָה".

אף בבנין החרוז הריהו תלמידם הנאמן של הספרדים. מדיק הוא מאד בלטוש חרוזיו, ואת הרשלנות אינו יודע. אפס אך לעתים רחוקות מאד יבא משום זה לְאַנֵס את השפה או לקלקלאת המלה הן בצורתה הדקדוקית, הן ברִשומה הקורע אותה לשנים. צרוּפי חרוזיו אינם מרובים כל כך, חבריו עולים עליו ברבוי צירופיהם. אצלם יש למצא כמה תמונות יותר מרכבות ויותר מסֻלסלות, אבל עמנואל נותן משפט הבכורה למליצות המצלצלות ביותר ולצרופים מרובי הנגינה ואם גם יותר פשוטים. בכלל סגנונו שקוף ובהיר, שפתו שוטפת ומובנת בנקל וביחוד בצורות השיר הערביות. לפעמים רחוקות יאפילוה העדיים הדברניים בגדר הבלשנות ואותם אמצעי הציוריות השניים במעלה, בשעה שהוא משתמש בהם.

בסונטות סגנונו בכלל יותר קשה כי אותם (כמובן לא תמיד) נהג במדה ידועה בכבדות, כמו שיאמר עליו חכם איטלקי אחד.

ביחוד חביבים על עמנואל החרוזים הפנימיים. אם אך באה לידו הזדמנות להשתמש בהם לא יחמיצנה.

" קוּמִי, שִׁירָתִי יָפָתִי, לְכִי עַל כָּל שִׁרוֹת מָלְכִי, עִם כָּל עוֹבֵר אוֹ מִתְעַבֵּר אוֹ מִתְגַבֵּר מִשְׁפָּט עִרְכִי." (מתוך השיר: "קומי שירתי")

""לֹא הִבְחַנְתִּי לֹא הֶאֱמַנְתִּי יוֹם הָיָה אֶל כּוֹס פִּי כָּסְפִּי זוֹקֶן אֶרְדוֹף וּבְצַד אֶהֱדוֹף עַל כִּי לָקַח הוֹדְפִי הָדְפִי."" (מן השיר "דר") "הוּא בֵּן פּוֹרָת תּוֹךְ פִּיו יֵעֲרַת נוֹפֶת צוּף אַךְ לִבּוֹ נַחְתּוֹם כְּפִּנַּת יִקְרַת לְבֵין פִטְרַת רֶחֶם נִקְרָא בִּשְׁמוֹ נַחְתּוֹם."" (מן השיר "הוא בן פורת") ""בִּי יִתְהַלֵּל כָּל מִתְהַלֵּל עַל כָּל תַּעֲנוּגוֹת אֻשַּׁרְתִּי מִלֵּב אַסִּיר תּוּגָה אָסִיר שִׂמְחָה וְגִיל לוֹ עוֹרַרְתִּי מִן לֵידָתִי טַל יַלְדּוּתִי אַזְקִין אָז תִּגְדַל תִּפְאַרְתִּי."" (מן השיר "יאמר יין" ) ויש אשר שירים שלמים: גַזֶל וקסידה בנויים כלם בדלת, כלומר הטור שאינו מחורז יש לו חרוז פנימי. כן למשל השירים: "הוי השוכב על מטת שן" (אני הייתי מציע לקררא: "הוי הישן על מטת שן – כי אז יתאים גם הטור הזה למשקל השיר, שכלו חרוזים פנימיים, ויוצא מן הכלל הטור הראשון), "יְהוּדָה אַתְּ חִשְׁקִי" (בו שלושה טורים חרוז אחד להם), "קְחָה דוד הַנַּעֲלָה".

ובכלל יש לומר עליו על עמנואל, שהרבה מסודותיה הנפלאים של שפתנו היפה נגולו לפניו ובשירתו נתגלתה בהדרה ובתקפה, וכדאי הוא עמנואל שישמש למורה למשוררים גם עתה.