יקר סהדותא
מאת
הרב המופלא, נודע ביהודה ובישראל גדול שמו. ה״ה כמוהר״ר שלמה קליין הי״ב היושב לראש בשבת תחכמוני בק״ק קאלמאַר יע״א.
רדי״א
כתוב הדר הוא, אשרי האיש שומרהו, יומם ולילה ינצרהו, „ועבדתם את ה׳ אלהיכם” ולעבדו בכל לבבכם”, לשפוך לב וקרב, בשיח ערב, בקר צהרים וערב, לפני ה' אלהינו. הוא מלכנו צורנו וגואלנו, לשלם פרים שפתותינו, ולכן קמו אנשי כנסת הגדולה, להראות לנו את המסלה, אשר בית אל עולה, ויסדרו לגו את סדר התפלה. סלם) מצב ארצה, מיוסד על אדני פז המליצה, יפה כתרצה, וראשו השמים מגיע, בוקע חלונות רקיע, כי להם נגלו תעלומות שמים, להתהלך בארחות החיים. וחכמי המשנה והתלמוד אחריהם, הלכו בעקבותיהם, ויעשו גם הם מטעמים, להקריב לפני שוכן מרומים, ויקבצו מי ברכה העליונה, גורל אחת להנה, למלכות שטים עשו כונים. איש על דגלו חונים, שתולים על פלגי מים נאמנים – אכן ברבות העתים, בדרך החתחתים, שומרי הלשון חדלו, ודרכי התפלה אומללו, והיה המישור למעקשים, ותחת ענבים באושים, המעתיקים ינועו ויחוגו, פעם מלים ידלוגו, פעם נוספות יציגו, פעם הנקודות והטעמים אחור יסיגו, או כי משפט התנועות והטעמים ומקומם, לא ידעו בשכבם ובקומם, וגדול וקטן שוים בעיניתם, ועבד ואדון יחלפו במושבותיהם, או בחפזם במלאכתם, שגגתם אתם, גם מעיני המגיהים אשר חכמו, ולתקן ארז המעוות עצמו, שגגות נעלמו, ובמקומן קמו, גם מעושי המלאכה, באה המבוכה, תיבה או אות בדפוס השלכה, או מדרכה נבוכה, או אשה באחותה בגדה, ואחת במקום רעותה עמדה, ולכן שפתי המתפללים הטיפו זרה, בלשון לא מטוהרה, במקום תפלה דופי, כי תחת יפי, עד שהתעוררו חכמי חרשים, ונבוני לחשים, בעלי תבונה, ויחזרו את העטרה אל יושנה, על פי דת ודין לשוננו הקדושה, אכן הראשה, ועל פי כתבי יד הישנים, מאת אנשי אמונים. אכן בכל זאת מקום הניחו להתגדר, לאיש מהיר במלאכתו לפני חכמים יתהדר, המדקדק הנעלה, עמוקים דולה, שוקל וסופר ומחזיק בדק, בשקל חקדש ומאזני צדק, התורני המושלם כה"ר יצחק בן אריה יוסף דוב, יהי כגן רטוב, וכבר יצאו לו מוניטין בעולם, שלפניו כל רז בלשון עברית לא נעלם, וכללי לשון ארמית וכשדים, בידיו המה לאחדים, ועליהם ידבר נגידים, ולו יד ושם בספרי ומדרשי חכמינו, ובתפלות ופיוטים אשר יסרו קדמונינו, אשר המה לנו לעינים, כי ממנו תוצאות חיים, ותורת אמת על לשונו, שם הראה רב כחו ואונו, בדברים כדרבונות, מנצח בנגינות,
