שאינו שומע בשעה שאחד מדבר. אבל אם אינו שומע בשעה שאין איש מדבר אין הוא נקרא חרש. וכשיאמר החוזה, כי ביום ההוא "ישמעו החרשים דברי ספר", "זה ספר תולדות אדם", ודאי יש בו מה לשמוע ורק כי הכבידו בני אדם את אזנם משמוע לקול האנושיות התובעת את עלבונה וחרפתה. כי אמנם בזמן ההוה לבד שחוטאים בני אדם ליהדות, כי אם עוונם גדול מנשוא גם לאנושיות. (בשגם האנושיות והיהדות אחת היא ובל מה שיחסר לאדם ביהדות, יחסר לו לעומתה באנושיות). ואם נתחקה על הליכות בני אדם, הן בנוגע להאדם הפרטי והן בנוגע להליכות המדינות והממשלות, נראה, כי אינן מתאימות גם לחוקי האנושיות. ולכן יש לצייר כאילו האנושיות משמיעה קולה, צועקת ומתחננת לרחם עליה ולא לרמוס אותה ברגלים, והאנשים כחרשים לא יטו אוזן לדברי תחנוניה. אולם אז, ביום הגדול, כאשר תבוא עת ההשתלמות, יראו כולם כמה צדקה האנושיות. כי אז רק אז ידעו מה היא האנושיות ומה היא דורשת מעם האדם ואז רק אז תמלאנה כל דרישותיה. וזוהי הכוונה, כי "החרשים ישמעו דברי ספר תולדות אדם" כי אז יכירו וידעו מה הוא האדם.
וזה שאמר הכתוב: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא, י"ח, ה'), כי החוקים והמשפטים מתייחסים להאדם ועל ידם יודע ערכו. כי זה שהקב"ה נתן לעמו חוקים ומשפטים והרבה להם תורה ומצוות אות הוא על ערכם וגדולתם. כמו שלילד בעל כשרון נותנים תכנית למודים יותר גדולה מאשר לילד פשוט, כי לפי כשרונותיו הגדולים יכול הוא לקבל את כל הלמודים. כן התורה והמצווה מעידה על ערך האדם. וגם "וחי בהם", כי על ידי המצוות ידע האדם את ערכו ומתוך ערך האדם יבוא להכיר את ערך החיים, כמה יקרים ונעלים הם וגם ידע, כי המצוות באו לרומם ולהעלות ערך החיים. ועל זה אמרו: "ולא שימות בהם" (יומא פה ב|יומא פ"ה, ע"ב]]), שלא ימית את עצמו ויקוץ בחיים, כמו שעשו הרבה מחסידי אומות העולם, שהזירו עצמם מבל מנעמי החיים. ותורתנו אמרה, כי הנזיר חוטא הוא, כי חוטא הוא להאנושיות ומשפיל את ערר האדם. שכן כל אמצעי נערך לפי ערך התבלית. וכשהתכלית היא חשובה, גם האמצעים הם רבי ערך. ומכיוון שהחיים הם במעלה עליונה, מובן שגם אמצעי החיים יש להם חשיבות רבה, ומי שמתרחק מאמצעי החיים, אות הוא כי אינו מכיר את החיים ואינו יודע את ערכם, ולכן הוא חוטא.
החיים והזמן. עניין זה מובן הוא. אם החיים נערכים בערך רב, בהכרח שגם הזמן יתעלה למדרגה חשובה, כי מה החיים אם לא הזמן? ואלה שהמציאו את הפתגם: "הזמן הוא ממון", לא הבינו עוד את ערך הזמן, כי באמת הזמן הוא חיים. וקרוב לומר, שזוהי כוונת הכתוב: "כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו ויעשם כצל" (קהלת, י, יב). "מי יודע מה טוב לאדם בחיים", איזוהי הדרך הטובה שיבחר בה האדם בימי חייו, לתת כבוד לחיים, להראות לכל כי הוא יודע מה הם החיים, "מספר ימי חיי הבלו", שכל ימיו יהיו אצלו במספר, מנוים וספורים כולם, היינו שיוציא כל יום ויום לדברים המתקיימים לעד ואף יום אחד לא יצא לבטלה.
הזמן והפעולות. אם יש ערך רב להזמן, הרי זה רק משום שיש ערך גדול להפעולות הנעשות בזמן. כי לולא זאת מהו ערך הזמן? הרי הזמן בעצמו הוא דבר שאין בו ממש. וכמו אם אדם הממציא מכונות גדולות וחדשות
