בקשו המלאכים לירד ולהתירן. אמר להם הקב״ה: וכי על שמכם ירדו? על שמי ירדו, ואני ארד ואתירן, שנאמר: ["עושה משפט לעשוקים" וגו׳ "ה׳] מתיר אסורים" (תהלים קמו, ז). מיד התירן הקב״ה והציף את הכבשן והעלה אותן, והשווהו לארץ שהיה עמוק. וכיון שראה המלאך כך, אמר להם: צאו לכם מיכן, שהרי התיר לכם הקב״ה ועשה לכם נסים והשוה את הכבשן לארץ, צאו לכם. אמרו לו: אין אנו יוצאין מבלעדי נבוכדנצר, שלא יאמרו: ברחו מן הכבשן. אני פי מלך שמור, ברשותו נכנסנו לכאן, וברשותו אנו יוצאין. כיון שבא נבוכדנצר ראה אותם ותמה, התחיל צווח להם, שנאמר: "ענה ואמר שדרך מישך ועבד נגו עבדי אלהא רבא [פוקו ואתו"] (דניאל ג, כו). "פוקו וסוקו" אין כתיב כאן, אלא "פוקו ואתו", מכאן שהכבשן נשוה לארץ. מיד אמרו למלאך: עכשיו נצא, שנאמר: "באדין נפקין שדרך מישך ועבד נגו [מן גוא נורא"]. ממי למדו? מנח, שנכנס בתבה ברשותו של הקב״ה, שנאמר: וידבר אלהים אל נח [צא מן התבה], וכיון שיבשה הארץ ונחה התבה, שנאמר: "ותנח התבה" (בראשית ח, ד), אמרו לו בניו: נצא לנו. אמר להם: חס ושלום, ברשותו של הקב״ה נכנסנו וברשותו של הקב״ה נצא. וכיון ששמע הקב״ה כך, מיד נתן להם רשות, שנאמר: וידבר אלהים אל נח צא מן התבה:
[טז] [דבר אחר: צא מן התבה]. זהו שאמר הכתוב: "בפשע שפתים מוקש (רשע) [רע] ויצא מצרה
