עמוד:SD Luzzatto - Commentary on Bereshit.pdf/141

הדף הזה עבר הגהה

ירמוש על האדמה, ונתחלפה המליצה כמו ישרצו המים שרץ נפש חיה, כי באמת השרץ הוא השורץ, ולא המים, וכן כְּאֵלָה נבלת עלה (ישעיהו א, ל) והעלה הוא הנובל, וכן למטה (י״ט) נפצה כל הארץ. (ג) כירק עשב: אין ענינו כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, כי לאדם לא הזכיר ירק עשב, אלא כל עשב זורע זרע; אלא טעמו כירק עשב הצומח מאליו ויד כל בו והוא מאכל גם לכל חית הארץ ולכל עוף השמים (למעלה א׳ ל׳), כן נתתי לכם כל ב״ח בעל חי. (ח) אך בשר בנפשו דמו: בנפשו שהוא דמו, כלו׳ כלומר בעוד בו דמו. והטעם, שלא יאכלו בלא שחיטה [שהיא להוציא את הדם (מלשון שׂחט שענינו מצוי), והשחיטה היא המיתה היותר קלה, וכל הריגה חוץ ממנה ושתהיה בלא הוצאת הדם, יש בה אכזריות וצער ב״ח בעלי חיים]. כן נראה פשוטו של מקרא זה, ונכלל בו ג״כ גם כן איסור אבר מן החי, ולאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, הואיל והאוכל אבר מן החי הוא אוכל הבהמה שיש בה נפשה ודמה, ועוד הואיל וצער ב״ח אסור מן התורה: אמנם שיהיה עקר הכתוב על אבר מן החי לא יתכן, כי בשר ענינו ב״ח שלם, לא חלק ממנו. ואם כפירוש ר״שי, ה״ילל היה לו לומר "הבשר" בה״א, או "מִבָּשָׂר": [והנה כל משפטי השחיטה לשתי כוונות אלה הם מכוונות, להוציא הדם, ולמעט צער הבהמה]. ודעת בה״ט בעל הטעמים נראה שאיננה כן, כי היה ראוי להטעים אך־בשר בתביר, והוא שם עליו זקף, ונראה שהיתה דעתו שהצווי לאסור הדם, ויהיה "בנפשו" כמו "עם נפשו", וכטעם