היותם רומזים לענינים נכבדים עליונים, וענינים שכליים, כספור גן עדן והארבעה נהרות וזולתם, לא בעבור זה הכחישו מציאותם ושלא יהיו כפשטן, עכ״ל עד כאן לשונו, אפס כי החכמים ההם פירשו הענין רמז לענינים פילוסופיים אשר מלבד שאינם אמת בעצמם, אין בידיעתם שום תועלת לרוב בני אדם, ולפי זה לא יובן כלל למה רצה ה' שיהיה כל המאורע הזה, ולמה הביא על יציר כפיו קללה כיום הזה, אס לא היתה הכוונה אלא לרמוז ע״י על ידי זה לארבעת היסודות ולכחות נפש האדם, וכיוצא בזה. והנ״ל והנראה לי בזה מתישב יותר אל הדעת הוא לפי מה שאומר: האדם מרגיש כי לעמל יולַד, ושהוא מזומן להרבה פגעים ולהרבה עצבונות יותר משאר ב״ח בעלי חיים, והוא מתלונן על זה ומהרהר אתר מדותיו של הק״בה הקדוש ברוך הוא; וכל זה אמנם לא באמת ולא בצדקה, כי ה׳ עשה את האדם עליון על כל ב״ח בעלי חיים, ע״י על ידי שבראו בצלמו בעל הכחות כלם, ונתן לו הבינה להבין ולהשכיל ולפעול בבחירה ורצון ולא בטבע, והכל לטובתו; אמנם מתוך הידיעה שהוסיף לו והשלטון אשר השליטו לפעול בבחירתו, נמשך לו שהוא לפעמים בוחר ברע וגורם רעה לעצמו, והוא מרחיב תאוותיו, ומרבה עצבותיו, אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו. והנה האדם כפוי טובה בהתלוננו על האל, ולא ישיב אל לבו ולא יאמר: הלא מתת אלהים רבה ויקרה היא הבינה אשר חנני, וכמה טובות גדולות נמשכות לי ממנה, ולמה אתרעם אם על ידה אני מזיק לעצמי? והלא סוף סוף אם היו אומרים לאדם: התרצה להתהפך לבהמה? אין ספק שלא היה רוצה בדבר, וא״כ ואם כן למה יתרעם על מכאוביו שאינם לו אלא מפני שהוא אדם בעל תבונה, ואיננו כבהמה? מעתה רצה הק״בה הקדוש ברוך הוא להראות לאדם כאלו הוא שהיה יודע אחרית דבר לא היה רוצה שיאכל
(א) והאדם ידע: האדם מתחיל לקנות ידיעותיו על ידי החושים, לפיכך תחלת הנחת שרש ידע היתה להורות ידיעה הבאה על ידי נסיון, ומעט מעט עלו בני אדם במעלות השכליות ואמרו ידע על מה שהאדם יודע בכח שכלו ותבונתו, ולמעלה מהשגת
