ונאמר שהפלוסופים הקודמים נחלקו בזה לשלש דעות. הדעת האחת היא דעת אלכסנדר, והו יחשוב שזאת ההכנה, ר"ל השכל ההיולאני, הוא בנושא, כאלו תאמר הנפש בכללה או חלק מחלקיה, כמו הנפש המדמה או הצורות הדמיוניות הנמצאות בה, ושהוא אינו בעצמו דבר זולת ההכנה. - והדעת השנית היא דעת תמסטיוס והנמשכים אחריו, והוא יחשוב שזאת ההכנה היא שכל נבדל בלתי הווה ולא נפסד. - והדעת השלישית היא דעת בן רשד בביאורו לספר הנפש, והוא יחשוב שזאת ההכנה היא השכל הפועל בעצמו, אלא שמצד דבקותו בנו הוא הכנה וימצא לו כח על שישכיל מה שבכאן, ר"ל אלו המושכלות אשר הם נסמכות אל העניינים המוחשים הנמצאים חוץ לנפש, כאלו תאמר אמרנו שכל חי מרגיש וכל אדם מדבר, ומה שידמה לזה, ומצד עצמו הוא שכל משכיל עצמותו ולא ישכיל מה שבכאן. ובכאן דעת רביעית לקצת המתאחרים בזמנינו זה, והיא שהם יחשבו שזאת ההכנה הוא שכל נבדל הווה בעצמותו לא מדבר.
פרק שני
נזכור בו מה שיש מאופני ההראות לדעת דעת מאלו הדעות.
ואחר שכבר זכרנו דעות הקודמים במהות השכל, ראוי שנזכור מה שימצא מאופני ההראות בדעת דעת מאלו לפי מה שמצאנו בדברי הקודמים או בכח דבריהם. וזה שכאשר היו הטענות המקיימות דעת דעת מאלו מובנות אצלנו, יקל לנו יותר העמידה על האמת בם, וזה גם כן הישרה נפלאה לנפילת האמת בזה הדרוש. כי כאשר היו עמנו הקדמות רבות מקיימות אחת אחת מהחלוקות אשר יהיו בזה הדרוש, יקל לנו יותר לבאר מהם מה שיש לו רושם בהגעת האמת בזאת החקירה כמו שקדם.
ונאמר שכאשר יחשב יהיה דעת אלכסנדר מסכים למה שירצהו ארסטוטלוס ולמה שיתחייב משרשיו. אם למה שירצהו, לפי שארסטוטלוס קרא אותו שכל היולאני, וזה ממה שיורה, כי ארסטוטלוס יראה שזאת ההכנה אינה בשכל נבדל, אבל לה דבר ילך ממנה מדרגה ההיולי. ואם למה שהתחייב משרשיו, כי ארסטוטלוס יעשה שרש בזאת ההכנה, ר"ל השכל ההיולאני, שאינה דבר מהנמצאות, ודמה אותה מפני זה אל ההכנה אשר בלוח לקבל הכתיבה. וזה אשר השרישו ארסטוטלוס מענין זאת ההכנה הוא מחויב. וזה שמה שיהיה כחיי על דבר יחויב שלא יהיה דבר בפועל ממה שהוא כחיי עליו, כי הכח והפועל הם סותרים. ולמה שהיה ה ההיולאני כחיי על כל הצורות באופן מה, הנה הוא אם כן אינו
