דאי נימא בנתגרשה אמו קודמת משום שהיא וודאית ממילא מוכח דאף לאחר מיתת אמו מחויב לכבד בעל אמו כנ"ל:
וכ"ז אי הוי בן אלמנה משא"כ אי נימא דבן
אלמן הוי וכבר מתה אמו, ואביו עדיין
קיים ולא משכחת כלל בבעל אמו וא"כ הקושי'
למאי שאל נתגרשה מהו כיון דליכא נ"מ לדידי'
לדינא ולכך הוכיח ר' יהושע דבן אלמנה הוא ומבואר
קושי' מהרש"א ודו"ק:
שער אשר - לפרשת משפטים
מדרש תמוה: "מנ"ל דאזלינן ב"ר בתר רובא מן הדא שנאמר: "מכה אביו ואמו" כתיב אביו וכתיב אמו רבי יהודא אומר: א"צ אינו צריך שנאמר: "ונקתה ונזרעה זרע" בזמן שאין האיש מנוקה מעוון אין המים בודקים את אשתו" עכ"ל. ראשון תמוה דאיך מוכח מהאי לימוד ד"ונקתה וכו'" דאזלינן ב"ר?. ותו, הלשון: "רבי יהודא אומר א"צ" הוי מחוסר הבנה דהל"ל: ר"י אומר מהכא! כסוגי' דעלמא. גם מה שאמר ת"ק: "כתיב אביו וכתיב אמו" אין לו שחר כלל. ועוד, אמאי לא סגי ליה לר"י בילפותא דת"ק? ובמאי קמיפלגי ר"י ות"ק? ונ"ל:
דהנה בחולין דף י"א יליף הגמ' דאזלינן ב"ר מהאי קרא דמכה אביו ניחוש דלמא לאו אביו הוא. ומקשין העולם, דלמא מיירי קרא באם השקה לאמו מים המאררים ונמצאת טהורה וא"כ מבורר הדבר שלא זינתה אשתו!. ואמינא לתרץ קושי' זו שהרי במסכת נזיר עביד הגמ' צריכות בהא דכתיב "לאביו ולאמו לא יטמא" דאי כ' כתב אביו לחוד ה"א משום דמשפחת אב קרוי' משפחה, ואי כתיב אמו לחוד ה"א משום דאמו וודאי משא"כ אביו והאי צריכת' צריכן נמי למיעבד בהאי קרא דמכה אביו ואמו ואי אמרינן דמיירי האי קרא דמכה אביו ואמו בשתתה אמו מים המאררים כקושי' העולם א"כ גם אביו וודאי ותקשי א"כ ל"צ למכתב אלא אמו לחוד, דאביו דוודאי הוא, ידעינן במכ"ש מאמו:
אמנם תי' זה לא א"ש אתי שפיר לר' יונתן, דס"ל סבירא ליה בסהנדרין דכ"ז שלא נכתב יחדיו משמע כל א' בפ"ע בפני עצמו אכן בוודאי אי נימא דקרא דאביו מיותר הוא לכאורה היה באפשרי לומר מכח יתור דאתו לארוי דאינו חייב עד שיכה שניהם יחדיו ואע"ג דל"כ יחדיו ידעינן מיתורא אביו רק לפי האמת דאית לן צריכות דאצטרך אביו דלא נימא משום דאמו וודאית היא ולא אביו וא"כ מהיכא תיתי נימא דבעינן שניהן יחדיו כיון דל"כ יחדיו וגם ליכא יתורא לזה ולפ"ז עכ"פ עדיין ק' קושי' העולם מנ"ל דאזלינן ב"ר בתר רובא דלמא מיירי באביו וודאי כגון ששתתה מים המאררים ואם דא"כ מיותר מלת "אביו" דלמא באמת אתי לארוי דא"ח עד שיכה שניהן יחדיו:
אכן למאן דס"ל התם בסנהדרין דמקשינן הכאה לקללה ובקללה ילפינן התם לכ"ע דעל כל א' בפ"ע חייב וא"כ נסתר קושייתנו הנ"ל דליכא למימר דאביו אתי לארוי דא"ח אינו חייב עד שיכה שניהם דמקשינן הכאה לקללה:
והנה אמרו בגמ' שם דתנא דמתני' לא מקיש הכאה לקללה ודחק רש"י שם הטעם דלא מקשינן אע"ג דסמוכים מ"הת ע"ש ואנא אמינא דתני' דמתני' הוא ר' יהודא דלא דרש סמוכים כ"א במשנה תורה, כדאיתא ביבמות דף ד' (וע' בר"ה ל"א תד"ה ור"י ס' ומש"כ ע"ז בס' כפות תמרים) ולכך לא דריש סמוכים להקיש הכאה לקללה וא"כ לר"י קושי' העולם במ"ע מנ"ל דאזלינן ב"ר דלמא מיירי בשתתה אמו מים המאררים ואביו וודאי והא דאצטריך אביו באמת מיותר הוא לארוי דא"ח אינו חייב עד שיכה שניהם יחדיו דהא ר"י לא מקיש הכאה לקללה:
אמנם נ"ל נראה לי תי' תירוץ אחר על קושי' העולם הנ"ל דאף דמיירי קרא בשתתה אמו מים המאררים דלמא הבעל אינו מנוקה מעון ואין המים בודקין את אשתו אי נימא דחיישינן למעוט אע"כ אלא על כורחנו מוכח דאזלינן ב"ר:
ולפ"ז מבואר המדרש, דמתחילה קאמר דאזלינן ב"ר מן הדא דכתיב "מכה אביו וכו'" אכן שמא תאמר כקושי' העולם דמיירי דהשקה אותה מים המאררים ואביו ג"כ גם כן וודאי, ולכך קאמר כתיב "אביו", וכתיב "אמו" וצ"ל הצריכות הנ"ל משום דאביו לאו וודאי ואי בהשקה אותה ולא בדקו המים ע"כ אביו וודאי וא"כ אביו ל"ל?, אכן ק' לר"י דלא מקיש הכאה לקללה וי"ל דאייתר אביו לארוי דא"ח אינו חייב עד שיכה שניהם יחדיו כמשכ"ל. וקושי' העולם במ"ע ולכן מסיים "ר"י אומר א"צ אינו צריך" לשנוי של הצריכת' דמוכח דלא מיירי בהשקה אותה מדכתיב אביו דמיותר, אלא דבלא"ה אף אי מיירי בהשקה אותה מוכח דאזלינן ב"ר בתר רובא. וא"כ לא אייתר אביו באמת דאצטריך לארוי דאזלינן ב"ר ולכך כיון דל"כ יחדיו מהיכי תיתי נימא
