הגן נאכל שהוא אך למותר וכבר עמדו המפרשים בזה ונראה לתרץ:
דהנה איתא בש״ע ח״מ סי׳ ל״ב סעי׳ ב׳ השוכר עדי שקר פטור מד״א וחייב בד״ש וכ' הש״כ כ"כ התוס׳ בריש הכונס ע״ש שהקשו ע״ז מסוגי׳ דקדושין וסיים שם ולענ״ד לכאורה ראי׳ לדברי התוס׳ מהא דאמרינן בסנהדרין כ״ט מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דא״ר שמלאי הרבה טענות הי' לנחש לטעון וכו' מאי הל״ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין :וטעם דאמרינן אין שליח לדבר עבירה הוא נמי משום אותה טענה דברי הרב וכו׳ ואי נימא דפתן בדברים חייב בדיני שמים הא התם דיני שמים הוי והרב בעל המ"ל כ׳ סתירה לראיה זו עפ״מ דאיתא בקדושין דף מ״ג דאף מ״ד יש שליח לד״ע מודה באומר לשלוחו צא ובעול את הערוה או אכול חלב דשליח חייב דלא מצינו שזה נהנה וזה מתחייב וא"כ לפ״ז אף דנימא דבד״ש חייב מ״מ שפיר היה לנחש לטעון דבכה״ג דאיכא הנאת אכילה וודאי מחייב האוכל דל״מ שזה נהנה וכו׳ ואמרינן בי' דברי הרב ודברי התלמיד וכו':
ולענ"ד נראה ליישב דברי הש״כ דהנה מקשין התוס׳ שם בקדושין ד״ה שלא מצינו זה נהנה וכו' וא״ת והאיכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש חייב המשלח ולבאר קושי' תוס׳ אמרתי בחדושי לחלק דהא דאמרינן ל״מ שזה נהנה וכו׳ היינו אם אין להשליח אכילת היתר או בעילת היתר משא״כ היכא שיש להשליח אכילת היתר או בעילת היתר וא״צ לו להנאה זו של איסור בכה״ג לא שייך לומר ל״מ שזה נהנה וכו' ובכה״ג מיירי התם במעילה שיש להשליח אכילת היתר של חולין ואמר הגזבר אכול ככר הקדש ולכך חייב משלחו ובחידושי הארכתי לעשות סימוכים לס׳ זו ולפ״ז אין מקום לסתירת הרב במ״ל הנ״ל דכיון דהיה להאשה אכילת היתר מפרי עץ הגן ולא הוצרכה לאכילת איסור מפרי העץ שבתוך הגן א״כ לא שייך האי סברא לא מצינו שזה נהנה וכו׳:
ולפ"ז מבואר כוונת הכתוב דהאשה באה לרמז לנחש דלא תחשוב לסמוך על טענה זו לפטור אף מד"ש דל״מ שזה נהנה וכו' ולזה אמרה אשר אמר אלהים מפרי עץ הגן נאכל וא״כ יש לי אכילת היתר ובכה״ג ל״ש האי סברא שלא מצינו שזה נהנה וכו׳ כלל:
אמנם שוב התבוננתי שאין הנדון דומה לראיה דבשלמא באכילת היתר ואכילת איסור דאין בו כי אם הנאת אכילה בזה כמו מזה א״ש דברינו דבזה ל"ש לומר ל״מ שזה נהנה וכו׳ כנ״ל משא״כ כאן שיש הנאה נוספת באכילת פרי העץ אשר בתוך הגן שעי״ז נפקחו עיניהם להבחין בין טוב לרע משא״כ בפרי עץ הגן ובזה בודאי שייך שפיר הך ס׳ ל"מ שז"נ וכו׳:
אכן באמת חוה לא ידעה מזה והנחש הי׳ ערום והיא השיבה באמת לא מות תמותן כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עניכם וכו' ורש״י פי׳ על לא מות תמותן דחפה עד שנגעה בו וכו׳ וא״כ בפיה אמרה שלא תמות אבל כוונתה בלב הי' בערמומית לא כמו שחשבת שלא תמות כ״א אני המסית יתלה העון בי דל"ש כאן זה נהנה וכו׳ משום דמפרי עץ הגן נאכל כנ"ל אלא באמת מות תמתון כי שפיר שייך טענה זו ל"מ שזה נהנה וכו' והוא כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וכו׳ וא״כ יש כאן הנאה נוספת כנ״ל: ומעתה נבא אל הביאור דהנה כ׳ המפרשים דמ״ש אדם הראשון האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי כוונתו היתה בחשבו אולי ינצל האשה והוא ימות כי לא ידע אדם הראשון מאכילת האשה וחשב שהסתה היה בכדי שימות ונחש השאנה כפרש״י ולז״א האשה השיאני ואזי גם היא חייבת מיתה ובדרך תמות נפשי עם פלשתים ולפ״ז י״ל דוודאי ידע אה"ר דאין לחייבה בשביל הסתה אף בדיני שמים מטעם דל"מ שזה נהנה וכו׳ ואף דהיה לו אכילת היתר מ״מ כיון דיש באכילה זו תוספת הנאה בפקיחת עינים וכו' שייך לומר ל״מ שזה נהנה וכו׳ אכן באמת אחר שאכל כבר פעם אחת הסיתה לו חוה לאכול עוד וכיון שבאכילה הראשונה כבר נפקחו עיניו להבחין בין טוב לרע יש לחייבה שפיר על הסתתה באכילה שנים בדיני שמים כיון דבאכילה שניה ליכא הנאה נוספת על אכילת ההיתר מפרי הגן בזה ל"ש ל"מ שזה נהנה וכו׳ כנ״ל וז״ש לשון ואוכל כוונתו שאכלתי כבר ואוכל עוד וממילא גם האשה חייבת בד״ש וק״ל:
לפרשת הנ״ל
כתב הרמב״ם פ״ט מהלכות מלכים הלכה א׳: "על ששה דברים נצטוה אדם הראשון וכו׳... הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו"" והקשו עליו נושאי כליו דהא גרסינן בסנהדרין
