עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/93

הדף הזה לא עבר הגהה

בארץ כל ימות החורף וכל אלו המינים אינם ידועים לנו ובא"י אפשר ידועים הם (והרמב"ם בפ"ז הל' י"ג והל' י"ד כתב באלו שאין להן ביעור דנהנין עד ר"ה ע"ש ואינו מובן כלל דהא גם אחר ר"ה נהנין בזה והכ"מ כתב דכוונתו באמת כן הוא ע"ש ודוחק ודו"ק):

ה. והרמב"ם כתב (שם) וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואינו ממין הצובעים הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית אבל אין להם ביעור אע"פ שאינו מתקיים בארץ אלא נהנין בו או בדמיו עד ר"ה כגון עיקרי הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והעקרבנין עכ"ל וכך היתה גירסתו במשנה שם ואינו מובן כיון דאינו מתקיים בארץ ודין שביעית נוהנ בהם אע"פ שאינן ממאכלי אדם ובהמה הואיל ואינן לעצים א"כ למה אין להם דין ביעור וצ"ל כיון דאין מיוחדין למאכל לא שייך בהם לומר כלה לחיה מן השדה דזה אינו אלא על המיוחדים למאכלי בהמה עכ"פ ומ"מ דין שביעית נוהג בהם כיון שעכ"פ אוכלם או נותנם לבהמתו הרי שוויין אוכל. ודע דלעיל סי׳ כ"ד סעי׳ כ"ג נתבאר דדברים שאינם מיוחדים למאכל אדם ובהמה תלוי במחשבה אם חישב לעצים אינו כלום ואם חישב לאוכלים יש להם דין אוכלין כמו סיאה ואזוב וקורנית וה"נ לכאורה צריך להיות כן להיות תלוי במתשבה ובאמת הראב"ד השיגו בזה ע"ש ודעת הרמב"ם נראה דהתם כיון דראויין לעצים שפיר תלוי במחשבה אבל בכאן אין ראויין לעצים וזהו שכתב הואיל ואינו לעצים כלומר דאלו היה ראוי לעצים היה תלוי במחשבה אבל עכשיו אין תלוי במחשבה וכמ"ש (עכ"מ ודבריו אינס מובנים ע"ש היטב ודו"ק):

ו. קליפי רמון והנץ שלו והוא הסרח שעל הפיטמא וקליפי אגוזין ואלו ראויין לצביעה וגרעיני פירות כגון הגרעינים שבזיתים ושבתמרים הראויין למאכל בהמה יש להם שביעית ולדמיהן שביעית אבל ביעור אין להם משום דעיקרן להסקה קיימי אלא דקדושת שביעית יש להן מפני שבאין מאוכל גמור וגם ראויין לאוכלי בהמה ולצביעה שבאלו יש

קדושת שביעית (כ"מ) וכבר נתבאר דכל שאין להם ביעור גם לדמיהן אין ביעור:

ז. לולבי זרדים זהו אילן ששמו זרדתא והחרובים יש להם ולדמיהן שביעית וביעור דכאוכל גמור הוה ואינן מתקיימין בארץ אבל לולבי האלה והבטנה והאטדין והם מיני אילנות יש להם שביעית וכן לדמיהן אבל אין להם ביעור דמתקיימים בחורף ואין כלים לחיה מן השדה אבל לעלים שלהם יש ביעור מפני שהעלין נושרין ואינן מתקיימין בימות החורף וכלה לחיה מן השדה וכל אלו ראויים למאכל אדם או למאכל בהמה ועומדין לזה ולכן אינם תלויים במחשבה אע"פ שראויים גם לעצים כדמוכח בסוכה (מ'.) אבל לולבי תמרים אין ראויים לאכילה והם רק לעצים ואין קדושת שביעית חלה עליהם כדמוכח שם ואולי דאלו הלולבין שבכאן אין ראויין לעצים כלל ולא נראה כן (כנלע"ד):

ח. איזו היא שעת ביעור להעלין כלומר דכל ביעור בפירות הוא שיכלו ממש אבל עלין לא יכלו לעולם אלא כשנושרין מאילנותיהן וישהו מעט יבולו ואין ראויין לאכילת חיות ואז מקרי שעת ביעורן אבל עלי זיתים ועלי קנים ועלי חרובין אין להן ביעור לפי שאינן נובלות וכלות ותמיד ראויות לאכילת החיות ואינם כלים לחיה מן השדה:

ט. כתב הרמב"ם בפ"ז דין י"ט הוורד והכופר והלוטם יש להם ולדמיהם שביעית הקטף והוא שרף היוצא מאילנות מן העלים ומהעיקרים אין לו שביעית והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית בד"א באילן מאכל אבל באילן סרק אף היוצא מן העלים ומן העיקרים כפירי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית עכ"ל והטעם צ"ל דאלו ראויין למאכל או לצביעה ואלו אינם ראויים. ודע דבנדה (ח׳:) משמע לפי מסקנת הש"ס דאין חילוק בין אילן מאכל לאילן סרק דבשניהם נוהג שביעית גם ביוצאין מהעלין והעיקרין ע"ש אלא הרמב"ם לא תפס כהמסקנא (כ"מ) וטעמו נ"ל דכן מוכח בירושלמי ספ"ז ע"ש (כמו שהאריך שם הפ"מ במה"פ):

י. עד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחין

בשביעית