עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/89

הדף הזה לא עבר הגהה

דאינם של שביעית וגם ירקות הגדילות מאליהן היה להם אותן שאינם בכלל ספיחים שנאסרו כמ"ש בסי׳ כ"ב אך נראה דאלו בכלל ביעור הם כיון שנתגדלו בשביעית אך גם בזה אין הכרח גמור וגם היה להם ירקות כבושים משנה הששית ובעלי חיים כמו דגים ובשר חלב וחמאה וודאי דאינם שייכות לשביעית ונמצא דהכרחיות היה להם תמיד ואין הביעור מעכב את ההכרחיות לחיי האדם:

י. וכשם שמבערים את הפירות כך מבערים את הדמים והכי תנן בפ"ז כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש להם שביעית ולדמיהם שביעית יש להם ביעור ולדמיהם ביעור כגון שמכר פירות של שביעית כפי שמותר למכור או שעבר ומכר הרבה ואוכל בדמים שלקח וכלו הפירות מן השדות ועדיין יש דמים בידו חייב לבערן כפי דין ביעור שנתבאר לפי השיטות וכתב הרמב"ם שם בדין ח׳ כיצד עושה קונה בהן מאכלות ומחלקן שלש סעודות לכל אחד ואחד או ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכלים עכ"ל וזהו לשיטתו ולשיטת רוב רבותינו אינו כן כמו שנתבאר:

יא. שנו חכמים במשנה (פ"ט מ"ב) שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ושלש שלש בכל אחת ואחת ביהודה ההר והשפלה והעמק והם כולו ארץ אחת לביעור ובעבר הירדן שפלת לוד וההר של שפלת לוד ומבית חורון עד הים והם כולו ארץ אחת ובגליל גליל העליון וזהו מכפר חנניה ולמעלה כל שאינו מגדל שיקמין וגליל התחתון וזהו מכפר חנניה ולמטה כל שהוא מגדל שיקמין והעמק וזהו תחום טבריא והם כולו ארץ אחת ואוכלין בכל ארץ יהודה בשלשתן עד שיכלה האחרון שבה וכן בשלש של עבר הירדן וכן בשלש של גליל:

יב. וביאור הדברים דטעם הביעור הוא כמ"ש כשכלו הפירות לחיות מן השדה וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכן גליל ועבר הירדן אבל בהשלש שבכל אחת אף כי כלה באחת מהן הולכת החיה להשניה וכשכלו

בשתים הולכת להשלישית ולא מקרי עדיין כלה לחיה מן השדה אבל מיהודה לגליל לא תלך החיה ומקרי כלו:

יג. ודע שיש בענין זה מבוכה רבה דלפי מה שנתבאר גם בעבר הירדן נוהג ביעור כבא"י ממש והראב"ד כתב בספ"ד משמיטה דעבר הירדן לא כבשו עולי בבל ע"ש ובפ"ו דשביעית תנן דכל שלא החזיקו עולי בבל נאכל אבל לא נעבד ופירשו הר"ש והרע"ב דנאכל אחר הביעור וכמ"ש בסי׳ ט"ז סעי׳ ה׳ וא"כ אין ביעור נוהג בעבר הירדן ואיך שנינו כאן דבג׳ ארצות שלהן נוהג ביעור. והן אמת דהרמב"ם מפרש נאכל היינו לענין ספיחים כמ"ש שם וא"כ יכול להיות דביעור נוהג שם אבל לפי׳ הר"ש והרע"ב קשה והם עצמם פירשו במשנה זו דאלו השלש הם של עבר הירדן וצ"ל דלא ס"ל כהראב"ד וכ"כ התוס׳ ביבמות (ט"ז. ד"ה עמון) דממשנה זו מוכח דעבר הירדן כבשו עולי בבל וחילקו דעבר הירדן של סיחון ועוג שלא נטלו מעמון ומואב כבשו ואותן שנטלו מעמון ומואב לא כבשו ושבזה שנינו דעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית אלמא דאין שביעית נוהג שם דבשביעית ליכא מעשר ע"ש ואפשר דגם כוונת הראב"ד כן הוא אבל לא משמע כן:

יד. אך באמת יש שחלקו על המפרשים שפירשו דאלו הג׳ הם של עבר הירדן ממש דעבר הירדן שבמשנה זו אינו על צד השגי של א"י אלא לצד של א"י שזהו א"י ממש (הגרע"א בשם כופ"ר) וגם לבד זה אינו מובן דבמשנה חשיב שפלת לוד וההר ומבית חורון דהם ג׳ שבעבר הירדן ובתוספתא וירושלמי מפורש דזהו מיהודה ע"ש ולכן י"א דג׳ שבעבר הירדן לא חשיב כלל במשנה דהם מפורשים ביהושע ובמשנה לא קחשיב רק הג׳ שביהודה וג׳ שבגליל ואלו הג׳ שפלת לוד וכו׳ הם ג"כ ביהודה אלא שהמה בחלקו של בנימין דשפלת לוד היתה בחלקו והם בכלל שלש שביהודה (שנו"א) ולשון המשנה מוכח כן שאומרת וביהודה ההר והשפלה והעמק ושפלת לוד וכו׳ ולפי׳ המפרשים הו"ל לומר ובעבר הירדן שפלת לוד וכו׳ אלא וודאי איהודה קאי וג׳ שבעבר

הירדן