הם בקדושת שביעית ונוהג בהם כל דיני שביעית ואין נותנין תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט כיון שראויין למאכל בהמה ואם עבר ונתן ה"ז כמבוער ואין מזקיקין אותו להוציאן משם ואפילו מהכר שלא נתקלקלו כיון שישן עליו ה"ז כמבוער אבל כשלא ישן עדיין עליו צריך להוציאן מהכר דכן משמע בירושלמי (וכ"כ הראב"ד ספ"ה והרמב"ם לא הזכיר זה ועכ"מ):
כה שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית ובו ח"י סעיפים:
|
א. כבר כתבנו בריש סי׳ הקודם דהתורה אסרה לעשות סחורה בפירות שביעית דכתיב לאכלה ולא לסחורה (בכורות י"ב:) ולכן אסרו חכמים לפדות פטר חמור בבהמת שביעית כלומר הנקנית בדמי שביעית (שם) דכמו דבשביעית עצמה כלומר בפירותיה אסור לעשות סחורה כמו כן בדמי שביעית דהדמים נתפסים בקדושת שביעית. ושמא תשאל דא"כ היאך קנה הבהמה בפירות שביעית והרי אסור לעשות סחורה דבאמת לא כל דבר מקרי סחורה כמו שיתבאר וקונה דבר לאכילה לא מקרי סחורה: ב. העושה סחורה בפירות שביעית או בדמיהן עובר על לאו הבא מכלל עשה דלאכלה ולא לסחורה והרמב"ן ז"ל מנאה במנין העשין בס׳ המצות בסוף מנין העשין אבל הרמב"ם ז"ל לא מנה במנין העשין לא אכילת פירות שביעית דהך לאכלה אינה מצות עשה כמו שהוכחנו בסי׳ הקודם סעי׳ ו׳ ע"ש וגם העושה סחורה אע"ג דוודאי עובר בעשה וכן כל הדברים שבסי׳ הקודם כמו לאכלה ולא להפסד לאכלה ולא לשריפה ג"כ אם הפסידם או שרפן עובר בעשה ומ"מ אין נכנסין להרמב"ם במנין העשין אא"כ אמרו חז"ל שזהו מצות עשה כמו בבדיקת בהמות ועופות הטהורים שאמרו בספרי זו מ"ע כמ"ש הרמב"ם בעשין קמ"ט ובארנו זה ביו"ד סי׳ ע"ט ע"ש (כן נ"ל בדעת הרמב"ם והמג"א שם טרח בזה ע"ש): ג. יראה לי דהעושה סחורה בפירות שביעית וכן אם מפסידה או שורפה או אוכל פירותיה קודם שנגמרו דאסור ג"כ מטעם הפסד כמ"ש בסי׳ כ"א סעי׳ ט׳ או קוצץ אילן מאכל קודם גמר הפירי שבסי׳ הקודם מכין אותן מכות מרדות וראיה מהא דאמרינן ביומא (פ"ו:) משל לשתי נשים |
שנלקו בב"ד אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית ע"ש וזהו שאכלה הפירות קודם שנגמרו ועברה על לאכלה ולא להפסד וביאר הריב"ש בתשו' (סי׳ פ"ז) דא"א לומר מלקות ממש דאין לוקין על עשה אלא מכות מרדות ע"ש וממילא דה"ה לכל אלו: ד. בסי׳ זה יתבאר דמעט מותר למכור וכן עוד אופנים שמותר למכור ויש להבין כיון דהתורה אסרה לסחורה מנ"ל לחלק בחילוקים. ונ"ל דהנה רש"י ז"ל פי׳ בסוכה (ל"ט. ד"ה אין ע"ש) דטעם התורה שאסרה לסחורה מפני שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ילהעשיר עכ"ל וכיון דמטעם זה אסרה תורה ממילא לא שייך אלא במסחר של ממשי שביכולת להרויח הרבה מזה ולא במכירה קלה כמו שיתבאר: ה. וז"ל הרמב"ם ריש פ"ו אין עישין סחורה בפירות שביעית ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית וילקח בהן מאכל ויאכלן בקדושת שביעית ואותו הפירי הנמכר הרי הוא בקדושתו כמו שהיה עכ"ל וכתב למכור מעט ולא פירש כמה הוא מעט ובסוכה שם מוכח דהיינו מזון ג׳ סעודות (כ"מ): ו. תנן (בפ"ז מ"ג) הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית כלומר אע"ג דצביעה הותרה בפירות שביעית כמ"ש בסי׳ הקודם מ"מ בשכר אסור דהוה כסחורה ומשום דענין הצביעות הוה עסק וביכולת להתעשר מזה ולכן אסרו כל צביעה בשכר אפילו דבר מועט ועוד דזה אין הכרח כאכילה ושתייה וביכולת להניח עד אחר שביעית משא"כ אכילה ושתייה הוי הכרח ולכן כשאינו מסחר גמור התירו (כנ"ל):
|
