עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/80

שבזה פסק כש"ס דילן דאסור ולפ"ז הגירסא העיקרית בהרמב"ם דאין קדושת שביעית חלה עליהן וזהו לפי ש"ס דילן וזה שכתב ההיתר משום לכם לכל צרכיכם זהו לפי הירושלמי שקדושת שביעית חלה עליהן ושני הגירסאות קיימים וכאומר דלהש"ס אין קדושת שביעית חלה עליהן ולהירושלמי שחלה עליהן קדושה הותר מלכם לכל צרכיכם בדבר השוה לכל נפש וזה ברור לדינא: כב. כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם כגון חטים ושעורים תאנים וענבים וכיוצא בהן אין עושין ממנו מלוגמא אפילו לאדם ואצ"ל לבהמה ואע"ג דכתיב לכם לכל צרכיכם בעינן דומיא דלאכלה שתהא הנאתן וביעורן שוה ולהירושלמי מטעם דבעינן לכם דבר השוה לכל נפש ורפואה אינה אלא לחולה וכל דבר שאינו מיוחד למאכל אדם עושים ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה דלאדם מותר דדווקא מה שלכם שייך לאכלה בעינן לכם דומיא דלאכלה או השוה לכל נפש אבל מה שאינו שייך לכם לאכלה לא בעינן זה ולבהמה אסור דכתיב ולבהמתך וגו׳ תהיה כל תבואתה לאכול דבר הראוי לבהמה תהיה לאכול לבהמה ולא לעשות לה מלוגמא ודבר פשוט הוא דדברים שהאדם והבהמה אוכלים אותן כמו שעורים דמצינו בריש פסחים שאמר צא ובשר לסוסים ולחמורים כשגידולם בטוב ע"ש מ"מ מקרי מיוחד למאכל אדם ובמאכלי אדם ובהמה נוהג קדושת שביעית: כג. ודברים שאינם מיוחדים למאכל כלל לא לאדם ולא לבהמה אין קדושת שביעית נוהג בהן כמו בעצים ומותרין בכל דבר ויש דברים שאינן מיוחדין לאכילה ומ"מ ראויין לאכילת אדם ובהמה אלא שאין דרך העולם לעשות אותן למאכל כמו הסיאה והאזוב והקורנית והם מיני עשבים הדין כך דאם בשעה שלקטן חישב עליהן לעצים הרי הן כעצים אע"פ שאוכל מהן אח"כ או נותנן לבהמתו ואם חישב סתם לאכילה הרי הן כפירות דסתם אכילה הוא אכילת אדם ואם חישב מפורש למאכל אדם ולמאכל בהמה

נותנין על זה חומרי שניהם חומרת מאכל אדם שאין עושין ממנו מלוגמא וחומרת מאכל בהמה שאין שולקין אותו כמ"ש בסעי׳ ח׳ דאסור לשלוק מאכלי בהמה: כד. תניא בתוספתא ובירושלמי (פ"ז ה"ב) מוכרין אוכלי אדם ואוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי אדם אבל אין מוכרין אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה וכ"ש שאין מוכרין אוכלי אדם ליקח בהן אוכלי בהמה וכ"כ הרמב"ם שם והטעם לא נתפרש למה אין מוכרין אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה ואפשר לומר הטעם דהא לסחור בסירות שביעית אסור אלא דמכירה מועטת התירו כמו שיתבאר בסי' כ"ה ולא התירו זה רק באוכלי אדם ולא באוכלי בהמה ופשוט הוא דדין חליפין שוה לדין מכירה וכן משמע בירושלמי שם: כה. פירות שביעית אין מוציאין אותן מא"י לח"ל ואפילו לסוריא מפני קדושתן. ודע שזהו משנה ספ"ו וכתבו המפרשים (ר"ש ורע"ב) דהטעם משום דהביעור צריך להיות בא"י וכן משמע בפסחים (נ"ב:) אבל א"כ ה"ל להמשנה לבאר דהאיסור הוא רק בזמן הביעור וגם מהרמב"ם שם שכתב סתם פירות שביעית אין מוציאין מהארץ לח"ל מבואר להדיא דעל כל השנה קאי והטעם נ"ל שחששו שבח"ל לא ישמורו הדינים הנהוגים בפירות שביעית וכן משמע קצת בירושלמי ע"ש (וגם הר"ש כמסתפק בזה ע"ש): כו. כיון שאמרה תורה לאכלה ולא להפסד לכן אסור לקצוץ אילני פירות בשביעית כשהתחילו להוציא פירותיהן כמו שיתבאר אבל קודם שיהיה בהם שום פירא מותר לקוצצן בגווני דמותר לקצוץ אותה משום איסור קציצת אילני מאכל שאסרה תורה משום השחתת אילן מאכל כדכתיב לא תשחית את עצה ודין זה נתבאר ברמב"ם הל׳ מלכים פ"ו דין ח׳ ע"ש וכן אם כבר נתגדלו הפירות עד שהגיעו לעונת המעשרות מותר לקוצצו אם אין בו איסור קציצת אילן מאכל כמ"ש דכיון דגמר פירותיו הוה כעץ בעלמא ואין עליו איסור פירות שביעית: כז. מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית כך שנו חכמים