|
(ולבד זה ק"ל דאיך אפשר דלוי שהיה תלמיד מובהק דרבי ורוב ימיו דר בא"י רק לבסוף נחית לבבל (שבת נט, ב) ונפטר קודם שמואל (שם קלט, א) ילך אצל ר׳ ששת שהיה תלמידם של רב הונא ורב יהודה, ויותר היה נראה לומר דטעות נפל בספרים שהיה כתוב אתא לקמיה |
דר"ש וטעו לכתוב רב ששת ואולי היה זה בא"י ואתא לקמיה דרבי שמעון בנו של רבי אם לא שנאמר דלוי אחר היה ולא נמצא בש"ס לוי סתם אלא תלמידו של רבי וצע"ג ובחולין (קל"ז:) מבואר להדיא כהרמב"ם ע"ש ובסי' י"ג סעי' כ"א נבאר עוד בזה בס"ד): |
ב איך הוא נתינת פאה וכמה שיעורו, ובו כ׳ סעיפים:
|
א. עיקר מצות פאה הוא להניח מקצת תבואה כפי השיעור שיתבאר, בסוף שדהו כדכתיב "לא תכלה פאת שדך לקצור" ויניח במחובר קמה בסוף שדהו, ולאו דווקא כשקוצר התבואה דה"ה תולש או עוקר או קוטף, וכך שנינו בת"כ בפ׳ קדושים ״"בקוצרכם" אין לי אלא קוצר תולש מניין ת"ל "לקצור" דמיותר הוא עוקר מניין ת"ל "בקוצרך" (כצ"ל) דמיותר הוא ובע"כ כן הוא דכיון דהתורה ריבתה גם אילנות לפאה כמ"ש בסי׳ א׳ ובאילנות ליכא קצירה אלא תלישה או קיטוף אבל קוטף מלילות מעט מעט פטור כמ"ש בסי׳ ד׳ סעי׳ י"ז ויתבאר שם בס"ד דזהו כשהם רכים עדיין: ב. ובשביל ד׳ דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו מפני גזל עניים שלא יראה בעה"ב שעה פנויה ויאמר לקרובו עני ה"ז פאה ויטלנה כולה אבל עכשיו כל העניים יראו כשעומד בסופה, ומפני ביטול עניים שלא (יהא) [יהיו] עניים יושבין ומשמרין עכשיו מניח בעה"ב פאה, ומפני החשד שלא יהא עוברין ושבין אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו, ומפני הרמאים שלא יאמרו כבר נתננו פאה (שבת כג, א): ג. ואע״פ שהמצוה היא להניח פאה בקמה מ״מ אם לא הניח בקמה יניח בתלוש, ואפילו למאן דס״ל דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, מ״מ בכאן גילתה תורה לעני ולגר תעזוב אותם, ופירושו דאפילו לאחד הקצירה תעזוב (תמורה ו.) ולכן מהך טעמא אינו לוקה על לאו זה משום דה״ל ניתק לעשה וה״פ דקרא לא תכלה וגו׳ ואפילו כלית לעני ולגר תעזוב אח״כ וכדתניא (שם) מצות פאה להפריש מן |
הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים מפריש מן הכרי עד שלא מירחו מירחו מעשר ונותן לו דהמעשר אינו על חשבון העני דהא אם היה נותן לו קודם מירוח היה העני פטור ממעשר דפאה פטורה ממעשר ולכן מפריש על חשבון עצמו (ועתו"ס ב"ק צ"ד. ד"ה מירחו למה לא תני תרומה): ד. ודע דבברייתא שם איתא משום ר' ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה ונותן לו ולכאורה לפי כללי ההלכות הלכה כרבנן ועוד דהא טעמייהו דרבנן הוא מפני שכיון שטחנן קנאן בשינוי (ב״ק, צ״ד.) ואנן קיי"ל דשינוי קונה וא״כ תימא על הרמב״ם בריש פ״א שכתב דאפי׳ טחן הקמח ואפאו פת ה״ז נותן ממנו פאה לעניים עכ״ל וצ״ע (והכ״מ כחב משום דרבא דחי לדאביי שם וס"ל דגם לר״י שינוי קונה רק טעמיה דכתיב תעזוב יתירה ור"י מיבעי ליה בטעמיה דר׳ ישמעאל מ״מ מה בכך סוף סוף יחיד ורבים הלכה כרבים):
ו. כמה הוא שיעור הפאה מדאורייתא אין לה
|
