כתב ההיתר מפני שהם ביד עכו"ם אלא שאנחנו ביארנו כן לפי שיטת הראב"ד אבל יותר נראה דס"ל לרש"י דמותרים לגמרי וכן משמע להדיא מדבריו בסוכה שם שאומר דאסור לקנות מע"ה פירות משומרין אף מעט ע"ש ומבואר להדיא דלאוכלן מותר ולדברי רבותינו אלה הא דתניא בת"כ מן המשומר אי אתה בוצר פירושו פשוט דאסור לישראל לתלוש בעצמו הפירות כשהן משומרים אבל אם העבריין או עכו"ם תלשן מותרין באכילה: ח. ונמצא לפי מה שביארגו ג׳ דיעות יש בזה דלרש"י והרמב"ם והרמב"ן מותרים לאכול חפירות המשומרים בשביעית ולדעת התוס׳ והמאור אסורים באכילה לגמרי ולדעת הראב"ד כשהם ביד ישראל אסורים וכשהם ביד עכו"ם מותרים ואמנם לתולשן בידים פשיטא שאסור ולכן מי שרוצה לסמוך על דיעה ראשונה אין מוחין בידו: ט. פירות שביעית אסור לאוכלן קודם שנתבשלו דהתורה אמרה לאכלה ולא להפסד (ר"ש ורע"ב פ"ד מ"ז) ולכן אסור לתולשם מן האילן קודם שנתבשלו (רא"ש שם) והרמב"ם (שם) כתב הטעם משום דכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה דאינה נאכלת עד שתהא תבואה ושיאכלום כפי מנהג בני אדם לאוכלם והטעם הזה מפורש בת"כ וירושלמי שם דבאמת מלאכלה ולא להפסד אין ראיה דכיון שאוכלם הרי אין כאן הפסד וכיון שהאכילה צריך להיות כדרך בני אדם לאוכלן לכן יש חילוק באיזה מקום שאוכלן דיש שבמקום זה מותר ובמקום אחר אסור כמו שיתבאר בס"ד: י וכך שנו חכמים במשנה (שם) מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגים והם פגי תאנה כדכתיב התאנה חנטה פגיה משיזריחו והיינו שנעשו אדומים אוכל בהם פיתו בשדה שכן דרך בני אדם אבל להכניסן לבית אסור מפני שאין דרך בני אדם להכניסן לבית עדיין וכשביחלו והיינו שגדלו הרבה כונסן לתוך ביתו דאז נגמרו גם לענין חיוב מעשרות (שם) ובירושלמי מסמיך לה אקרא דכתיב תהיה כל תבואתה לאכול וכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה בשתי תבואות |
הכתוב מדבר אחת מן הבית ואחת מן השדה ע"ש: יא. ובענבים כשהן בוסר והיינו כשסוחטן יצא מהם קצת משקה כמים אוכל בו פתו בשדה הבאישו כלומר בגמר בישולן אם יניחום כך יבאשו ויתקלקלו כונס לתוך ביתו וזהו זמן חיוב מעשרות שלהם ובזיתים משיכניסו רביעית לסאה דמסאה זיתים ביכולת להוציא רביעית שמן פוצע ואוכל בשדה ופציעה הוא שמכה אותן על אבן לרככן דבלא זה א"א לאוכלן ולא הותרו אפילו בשדה רק לאכילה אבל לסוך בשרו בהשמן היוצא אסור שאין דרך בני אדם כן ואם ראוים להוציא שמן חצי לוג מסאה מותר לכותשן ולסוך מהם בשרו בשדה אבל להכניסן לבית עדיין אסורים אף לאכול מפני שאין דרך בני אדם כן אבל אם נתגדלו עד שליש גידולן או שראויין להוציא מהן שמן שליש ממה שיוציאו כשיתבשלו לגמרי כותש בשדה ומכניסן לתוך ביתו דאז הוי חיובן למעשרות ולאו דווקא כותש בשדה אלא אורחא דמילתא כן אבל מותר גם לכותשן בביתו ולכן הרמב"ם בפ"ה סוף דין ט"ו כתב הכניס שליש מותר להכניס לביתו ע"ש והשמיט הך דכותש בשדה מטעמא דכתיבנא: יב. ורק באלו השלש פירות יש חילוק בין שדה לבית מפני שכן דרכן שגם קודם הבישול אוכלין בהן פיתן בשדה אבל כל שאר הפירות אין אוכלין מהן בשביעית בשום מקום עד שיגיעו לעונת המעשרות כפי הדינים דתנן בפ"ק דמעשרות וזהו לדעת מפרשי המשנה שם (ר"ש ורע"ב) אבל מלשון הרמב"ם שם לא משמע כן שכתב אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר וכו' אבל אוכל מהם מעט בשדה כשהם פגים וכו' עכ"ל דמשמע דאכל מיני פירות קאי וצ"ל לדבריו דהא דתנן התם ושאר כל הפירות כעונתן למעשרות וכו' זהו אלהכניסן לתוך ביתו קאי אבל בת"כ משמע להדיא כן דתניא ושאר כל פירות האילן אין את רשאי לכבוש מהם ולשלוק מהם ולא לאכול מכ הם (כצ"ל) אלא כעונתן למעשרות וכו' ע"ש ולפ"ז צ"ע בלשון הרמב"ם ז"ל:
|
עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/69
הדף הזה לא עבר הגהה