עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/56

יסבור שהן זקנות (כנלע"ד והפ"מ שיבש הגירסא בירושלמי ונדחק בפירושו מאד ולדידיה לא מהני נראות כזקנות ולענ"ד אינו כן והרמב"ם לא זכר מזה מאומה): יז ועד אימתי נקראת נטיעה כתב הרמב"ם בפ"ג דין ז׳ איזו היא נטיעה זה האילן הקטן כל זמן שקוראין לו נטיעה עכ"ל ולשון המשנה שם נטיעה כשמה ומשמע דאין גבול קצוב לדבר אבל י"א דרק בת שנתה קרויה נטיעה ולא יותר (הר"ש) ואילן שנקצץ והוציא חליפין אם נקצץ מטפח ולמעלה הרי הוא כאילן ואם נקצץ מטפח ולמטה הרי הוא כנטיעה ויש להסתפק בטפח מצומצם איך דינו אך מירושלמי מבואר להדיא דטפח כלמעלה מטפח (שאומר ספ"ק ר"ש שאומר דין דנקצץ וראב"י אמרו דבר אחד דראב"י אומר הגומם את כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית עין ע"ש אלמא דטפח כיותר מטפח): יח שנינו במשנה שם דלנטיעות גם דלועין מצטרפין לעשרה לבית סאה ואומר בירושלמי דדווקא שהנטיעות רבות על הדלועין והרמב"ם שם כתב והדלועין עם הנטיעות מצטרפות לבית סאה עכ"ל ולא ביאר להדיא דרובן יהיו נטיעות משום דלשון מצטרפות משמע מיעוטא ואע"ג דתגיא בתוספתא פ"א ג׳ קישואין ג׳ דלועין וד' נטיעות הרי אלו מצטרפין וכו' לא חיישינן לה כיון דבירושלמי אומר מפורש דנטיעות יהיה הרוב וכן משמע דדווקא דלועין ולא קישואים ודלא כתופסתא (וי"ל להתוספתא ס"ל כרשב"ג במשנה וקיי"ל כחכמים וצ"ע דא"כ מאי מקשה בירושלמי מתוספתא זו על ר"ח שרצה לאוקמי דווקא בדלעת יוונית וצ"ע): יט הלכה למשה מסיני נאמרה רק בעשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה ולכן שנינו במשנה שם דאם היו עשויות שורה ומוקפות עטרה אין חורשין להן אלא לצרכן כלומר שכולם עמדו בשורה אחת או שהיו מוקפות סביב כקשת או כחצי קשת אין חורשין כל הבית סאה אלא באורה וסלו ואע"ג דבג׳ אילנות זקנים אין מקפידין על זה היינו טעמא דמתוך שהן זקנים וענפיהן מתפשטין הרבה איך שעומדין נראות כתופסות כל הבית סאה משא"כ בנטיעות ילדות

כשעומדות כולן במקום אחד אין הקרקע נראית כשייכא להנטיעות והכי משמע בירושלמי (פ"א סיף הל' ה' שאומר לית הדא פליגא על שמואל דאמר בעשויין שורה ומתרץ תמן ע"י שהן מפוזרות את רואה כאלו מליאה וכו׳ כלומר לזקנות מפני שהן גדולות אף כשעומדות בשורה מפוזרות הן דבע"כ מתוך גודל כמותן נראות כמליאה כל הבית סאה באילנות דבע"כ רחוקים זה מזה מפני התפשטות ענפיהן משא"כ נטיעות והפ"מ טרח בפירושו ע"ש): כ ודע דרש"י ז"ל בסוכה (ל"ד.) פי׳ דעשר נטיעות מפוזרות צריך להיות מזו לזו כמו בין זו לחבירתה ע"ש כלומר שכולם יהיו במרחק שוה מן זו לזו ונ"ל דאורחא דמילתא קאמר דמסתמא כן הוא אבל אין מדקדקין בזה שהרי המשנה לא מיעטה אלא שורה או כעטרה אבל שיהיו ההרחקית שוות לא קפדינן וכבר נתבאר דנטיעות דווקא עשרה ולא יותר משא"כ בזקנות (ערש"י שם שכתב דבפחות מעשר חורש לכל אחת כשיעור יניקתה לפי חשבון י׳ לבית סאה עכ"ל ואינו מובן דממשנה מבואר להדיא דלצרכו הוא כמלא אורה וסלו וצ"ל דרש"י דקדק מהמשנה דבזקנות אמרה כמלא אורה וסלו ובנטיעות אמרה אין חורשין אלא לצרכן ש"מ דלאו שיעור אחד הן וגם בנטיעות לא שייך כמלא אורה וסלו לדעת הטור בשם ר"י בח"מ סי׳ רט"ז וברמ"א שם סעי׳ ו׳ ע"ש ודו"ק): כא וכל הדברים האלו הוא בזמן המקדש אבל בזמה"ז מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה כמו שנתבאר ואף בזמן המקדש היה מותר לסקל השדות בערב שביעית עד ר"ה והיינו להשליך האבנים מתוכה ולזבלה מפני שזהו צורך של שנה ששית וכן לעדור במקשאות ובמדלעות ובבית השלחין עד ר"ה וכן מזבלין את הנטיעות וחותכין יבלת שלהם ומפרקין העלין מעל האילן להקל משאו וכן השרשים המגולים מכסין אותן באבק ומעשנין תחת האילן להמית התולעים הגדלים בו ומקרסמין והיינו שחותכין הענפים היבשין מן האילן ומזרדין והייני הענפים הלחים כשהן מרובין רגילים לקצצן מקצת ולהניח מקצתן ומפסלין שנוטלין את הפסולת וי"א שחותכין כל הענפים שבאילן כדי שיתעבה (ר"ש פ"י מ"ג): וכן