עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/53

בברייתא דר"ע דריש לתוספת שביעית מקרא כמו במשנה ור"י מוקי לה בשבת כמו במשנה ור"י ור"ע הלכה כר"ע ובקרא ליכא חילוק בין זמן המקדש לזמן החורבן מ"מ פסק הרמב"ם כר׳ ישמעאל משום דבמ"ק שם איתא דר"ג ובית דינו ביטלו התוספת שביעית בזמה"ז וכן הוא בירושלמי ריש שביעית ובתוספתא שם ופריך הש"ס דבין לר"ע דמקרא ילפינן ובין לר"י דהיא הלכה למשה מסיני כדאמר שם היאך ביכולת ר"ג וב"ד לבטל ומתרץ רב אשי דר"ג וב"ד ס"ל כר׳ ישמעאל וס"ל דההלכתא נאמרה מפורש רק בזמן המקדש וחכמים הוסיפו בזמן המקדש גם מעצרת לשדה אילן ומפסח לשדה לבן ולכן אחר החורבן ביטלו ר"ג וב"ד ההוספה לגמרי דכיון דמהלכה למשה מסיני ליכא תוספת שביעית בזמן החורבן ממילא דגם תקנתא דחכמים דעד העצרת ודעד הפסח ג"כ בטל שהרי הם לא תקנו רק כשיש ל׳ יום תוספת מהלכה למשה מסיני דאז תקנו הוספתם אבל לאחר החורבן דבטל העיקר בטל התוספת וכיון דר"ג ובית דינו עשו מעשה כר׳ ישמעאל ורב אשי דהוא בתראה אומר כן ולכן פסק כן הרמב"ם בפשיטות (אך דק"ל דבר"ה ט'. אומר דר׳ ישמעאל דריש תוספת שבת ויו"ט ויוה"כ מקרא דועניתם ע"ש והא הרמב"ם לית ליה תוספת שבת ויו"ט ויוה"כ למלאכה כמ"ש המ"מ ספ"א משביתת עשור דהרמב"ם פוסק כר"ע ע"ש והרי בכאן פסק כר׳ ישמעאל והלח"מ שם לא נגע בקושיא זו ע"ש ונ"ל ברור דהרמב"ם דחה הך סוגיא דר"ה מהלכה וסוגיא דר"ה ס"ל כמאן דאית ליה תוספת לשבתות ויו"ט אבל אנן לא ס"ל כן דכן אמר ר׳ יוחנן בפשיטות במ"ק ד׳. ע"ש וס"ל להרמב"ם כסוגיא זו דגם ר' ישמעאל אינו סובר תוספת ודו"ק): ג ודע דתנן בפ"ב דשביעית (מ"ו) אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות מל׳ יום לפני ר"ה ואם נטע והבריך והרכיב יעקור ר׳ יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לג׳ ימים שוב אינה קולטת ר׳ יוסי ור"ש אומרים שתי שבתות ואמרינן ביבמות (פ"ב.) דהלכה כר׳ יוסי ור"ש ובר"ה (י׳:) אמרינן דכל ימים אלו הם לבד השלשים יום שלפני ר"ה ולכן לר׳ יוסי

ור"ש צריך מ"ד יום לפני ר"ה ופירשו רש"י ותוס׳ וכן הר"ש והרע"ב בפי׳ המשניות דאלו שלשים יום הם מתוספת שביעית וכן משמע כל הסוגיא שם ולפ"ז לאחר החורבן דבטלוהו לתוספת מותר לנטוע ולהבריך ולהרכיב שני שבועות לפני ר"ה דשביעית: ד וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם שכתב בספ"ג וז"ל אף בזמה"ז אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שחקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל׳ יום קודם ר"ה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו נמצאת אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר"ה מ"ד יום יקיים פחות מכאן יעקור ואם לא עקר הפירות מותרין ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור עכ"ל מנ"ל להרמב"ם זה הא בגמ׳ לא נזכר הך דמראית העין כלל: ה ונראה שכתב זה ע"פ הירושלמי שאומר שם על משנה זו דאם לא עקר הפירות מותרים ואח"כ מביא ברייתא דנטע ומת צריך בנו לעקור ואומר שם דאתיא כמאן דאמר מפני החשד אבל מפני הביניי אב בנו בונה עכ"ל וה"פ דברייתא המטלת על בנו לעקרם והרי בשביעית לא קנסו בנו אחריו כמ"ש בסי׳ י"ז סעי׳ ג׳ זהו דס"ל הטעם מפני החשד שהרואה הנטיעה יאמר דנטע בשביעית ואין זה כבוד לאביו ולכן צריך לעקור אבל למ"ד מפני הבנין כלומר מפני עצם הנטיעה למה יקנוסו להבן הא האב בנה ולא הבן ופסק הרמב"ם מפני החשד ומ"מ קשה דהא וודאי למ"ד מפני הבנין לא שייך בזמה"ז וכיון שיש בירושלמי פלוגתא ובש"ס שלנו לא הוזכר חשד כלל איך פפק כמותו ואולי מפני שהברייתא סוברת כן מיהו עכ"פ לדעת רש"י ותוס׳ והר"ש והרע"ב מותר בזמה"ז ליטע שני שבועות לפני ר"ה דשביעית (והכ"מ לא העיר בזה כלל ע"ש): ו ואין לשאול דכאן מבואר דזמן קליטה שני שבועות והא ביו"ד סי׳ רצ"ג לענין חדש נתבאר דזמן קליטה הוי רק ג׳ ימים וזהו ממהרא"י בעל