עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/51

ולא נעבד כלומר לא נאכל אחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית (ר"ש ורע"ב) והרמב"ם בפירושו פי׳ לא נאכל אם עברו וזרעו בשביעית ע"ש ובחיבורו פ"ד דין כ"ו פי׳ דאספיחין קאי ע"ש ונ"ל דלדינא כל הפירושים אמת וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד ובסי׳ כ"ז סעי׳ י"ג יתבאר בזה ע"ש: ו וכתב הרמב"ם בפ"ד דין כ"ז סוריא אע"פ שאין שביעית נוהגת בה מן התורה גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כא"י כדי שלא יניחו א"י וילכו וישתקעו שם אבל עמון ומואב ומצרים ושנער אע"פ שהם חייבות במעשרות מדבריהם אין שביעית נוהגת בהן עכ"ל ומותר לזרוע לכתחלה שם אבל בסוריא אסור לזרוע ואפילו העבריינים שזרעו אסור לסייע להם במלאכת מחובר כמו קצירה בצירה ומוסיקה ורק בתלוש מותר לסייע להם כדתנן בפ"ו עושין בתלוש בסוריא ולא במחובר דשין וזורין ודורכין ומעמרין אבל לא קוצרין וכו' והרמב"ם ביאר זה בפ"ח ובירושלמי שם נתנו טעם שהתירו בתלוש מפני שזהו ריוח מועט לא חששו שיניחו א"י משא"כ מלאכת מחובר יש בה ריוח גדול ולכן חששו כמ"ש: ז עוד כתב דעבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה לא יהיו ארצות אלו חמורין מא"י שהחזיקו בה עולי מצרים עכ"ל ומשמע דבעבר הירדן גם בתלוש אין מסייעין דחמירא מסוריא דעבר הירדן היה מכיבוש משה רבינו ולתרומות ומעשרות היא כא"י ממש ובאמת הדבר תמוה מנליה להרמב"ם דעבר הירדן חלוק מא"י לענין שביעית ולא כן משמע במשנה דשלש ארצות לשביעית ונלע"ד דטעמו לאו משום דעבר הירדן חלוק משאר א"י אלא משום דמעבר הירדן לא כבשו עולי בבל כלל וממילא דיש להם דין מקומות שהחזיקו עולי מצרים דאינו נעבד והספיחים מותרין כמו שנתבאר וה"נ כן הוא ולכן דקדק לומר לא יהיו ארצות אלו וכו׳ כלומר כיון דגם כאן לא כבשו עולי בבל פשיטא דלא

עדיפא מא"י עצמה בכה"ג (ומתורץ השגת הראב"ד וטורח הכ"מ ע"ש): ח תניא בתוספתא (פ"ד) עיירות הסמוכות לספר מושיבין עליהן שומר כדי שלא יפיצו העכו"ם ויבוזו פירות שביעית ע"ש וכן הוא ברמב"ם שם וזה שחששו בשביעית יותר מבשאר השנים לפי שבשארי שנים בעלי השדות שומרים בעצמם אבל בשביעית אסור השימור דצריכין להניח הפקר ולכן היו העכו"ם נופלים ובוזזין ולא היח לעניים מה לאכול והתקינו שב"ד יושיבו שומר ומ׳׳מ אינו נקרא משומר שיהא אסור בשביעית כיון דלאו הבעלים שומרים אותו ובתוספתא שם קחשיב כמה עיירות שנהגו היתר ואסרום וכן להיפך ע"ש מפני שלא היו בקיאים בהגבולים ממש: ט איתא בסנהדרין (כ"ו.) מכריז ר׳ ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא והיינו מס המלך ותימא וכי בשביל זה יעברו על איסור דאורייתא ופירש"י משום דשביעית בזמה"ז דרבנן מפני שבטלה קדושת הארץ והראב"ד בפ"א פי' שזה הי׳ ממקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והשביעית מדבריהם והקילו מפני האונס אבל הרמב"ם שם כתב משרבו האנסין וכו׳ התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכים להם עבדי המלך בלבד וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם ה"ז עושה עכ"ל ומפרש דלא התיר ר׳ ינאי לישראל עצמם בשבילם אלא בשביל האנסים בלבד והתורה לא אסרה אלא שלא יהנה מזה ואע"ג דהחרישה והזריעה עצמה הוי איסור באמת בירושלמי (פ"ד הל׳ ג׳) אומר הטעם דכיון דכפאום אין להם למסור א"ע למיתה כדקיי"ל דאין למסור א"ע למיתה רק על עכו"ם וגילוי עריות וש"ד ופריך דהא בשעת הגזירה מוסרין נפש על כל המצות ומתרץ דאין כוונתם להעביר על דת אלא להנאת עצמן ע"ש וזהו כוונת הרמב"ם דלכן אסור להישראל עצמם מפני שעל זה לא הכריחום כלל (ורש"י ז"ל שכתכ שבטלה קדושת הארץ והרי אנן לא קיי"ל כן כמ"ש התוס׳ ביבמות ס"ב: ד"ה ירושה ע"ש וזהו גם דעת הרמב"ם בפ"א מה׳ תרומות אך כוונת רש"י דר' ינאי ס"ל כן והתוס׳ שם רמזו להירושלמי אך בלשון אחר ע"ש ודו"ק): הנוטע