עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/50

שביעית משום דכתיב ושבתה הארץ שבת לד׳ כלומר דעל כל מה שבארץ חל שביעית או דילמא כיון דכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וזה אינו שדך וכרמך אלא בית ונשאר בספק והרמב"ם לא הביא זה ונ"ל בטעמו דכיון דבפ"ק דגיטין (ז׳:) מבואר לענין מעשר ושביעית דבעינן דווקא עציץ נקוב אבל כשאינו נקוב פטור ע"ש ממילא מוכח דבבית פטור משביעית ודין זה מבואר ברמב"ם בהל׳ תרומות פ"א הל׳ כ"ג ע"ש (והפ"מ כתב שם דמסתברא לחומרא ע"ש ולענ"ד אינו כן ודו"ק): ב בתוספתא פ"ג דפאה תניא הנוטע כרם להקדש חייב בשביעית והטעם מפורש בירושלמי ספ"ז דפאה דכתיב ושבתה הארץ שבת לד׳ דבר שהוא לד׳ שביעית חלה עליו ואומר שם לאכלו אי אפשר שא"א להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאכלו א"א דנמצא כלוקח מדמי שביעית אלא הגזבר מחליפו ביד אחר כלומר שמחליף כרם זה על כרם אחר והאחר נכנס להקדש תחתיו וזה הכרם נשאר בקדושת שביעית ונוהגין בו כבכל פירות שביעית וברמב"ם לא נמצא דין זה כלל ולכן כל שדות הקדש אסור לזורען בשביעית וספיחיהן אסורין כשדות הדיוט: ג ועכו"ם שקנה קרקע מישראל כתב הרמב"ם ספ"ד עכו"ם שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה והעכו"ם אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם עכ"ל כלומר דהפירות שזרע העכו"ם הם היתר גמור ואפילו למאן דס"ל אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר זהו כשהישראל הביאם לידי חיוב מעשר כגון שמרחן ישראל אבל כשמרחן עכו"ם פטור כמ"ש הרמב"ם בפ"א מתרומות דין י"א ע"ש ובשביעית לא שייך זה וא"כ אין להפירות קדושת שביעית ואי משום דלא גריעי מספיחים שגדלו מעצמן ואסורים בזה אומר דהטעם שגזרו בספיחין הוא מפני עוברי עבירה ובעכו"ם ליכא עבירה שהרי לא הוזהר על השביעית ואע"ג דגם מן התורה אין לקוצרן או לבוצרן כדרך כל השנים כמו שיתבאר בסי׳ כ"א זהו

בשדה דישראל כדכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך וגו׳ וזהו לא קצירך ולא נזירך אלא של עכו"ם ולפיכך אף פרי האילנות שמעצמן גדילין מ"מ כיון שאינם של ישראל מותרין: ד יראה לי דישראל שקנה קרקע זרועה מעכו"ם בשביעית או שדה אילן אע"פ שכבר נגמרו מ"מ נוהג בה דין שביעית דאע"ג דגדלו בהיתר מ"מ כיון דבשעת קצירה היא של ישראל נוהג בה שביעית ולכאורה ממעשה דאלכסנדר מוקדן ר"פ חלק באנשי אפריקי ומצרים שבאו לריב עם ישראל לפני אלכסנדר ואומר הניחו שדותיהם כשהם זרועות וברחו ואותו שנה שביעית היתה כלומר וסמכו ישראל על תבואות שדות דמשמע דלא כדברינו דוודאי אם הכוונה על שדות א"י שפיר הוה ראיה גמורה אבל כפי הנראה לא על א"י קאי אלא שדותיהם במקום שגרו סביבות א"י וזה שאומר שסמכו עליהם בשביעית כלומר שהיה להם מה לאכול כיון דבא"י לא זרעו אמנם ראיתי מי שתפסו דאשדות א"י קאי (כ"מ ספ"ד וכ"כ כשם כופ"ר) ולפ"ז יש ראיה להיתר ויש לי ראיה לאיסור מהא דתנן בפ"ד חוכרין נירין מן העכו"ם בשביעית לזרען אחר שביעית ולישמעינן רבותא טפי שקונין שדות זרועות מן העכו"ם ולקוצרן בשביעית עצמה אלא וודאי דאסור. ועוד ראיה מהא דתנן התם מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית ומפרש לה בירושלמי וכן בש"ס דילן ס"פ הנזקין דרק בדברים בעלמא ולא במעשה ע"ש ואם נאמר דמותר לקנות מהם שדות זרועות בשביעית ולקוצרם אין לך החזקה גדולה מזו מיהו זהו וודאי דאסור לקוצרן כדרך קצירה דלא גריעי מספיחין כיון שעתה הם של הישראל ואם מחוייב להפקירן כדין פירות שביעית ראיות ברורות ליכא דיש לדחות הראיות שהבאנו כמובן ומ"מ נלע"ד לאיסור (ומחלק שם אין ראיה כלל אפילו אם של א"י היו דבאמת הניחום הפקר וצ"ע על הכ"מ ועל בעל כופ"ר ע"ש ודו"ק): ה ואפילו בא"י לא כל המקומות שוין בדיני שביעית כדתנן ריש פ"ו שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מא"י ועד כזיב לא נאכל ולא