תבא כתיב כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו הרי דבג׳ שנים נגמרו כל המעשרות ומה שנשארו מן המעשרות מחוייב לבער וליתנם לכל מי ששייך המעשרות ועל זה שנינו בפ"ה דמע"ש דעיו"ט של פסח בשנה הרביעית היה הביעור ע"ש ושם כתיב מעשר עני לגר ליתום ולאלמנה הרי למדנו שיש מעשר עני:
ב ומנין למדנו שמעשר ראשון הוא בכל השנים ומעשר שני בשתי השנים ומעשר עני בג׳ דהנה על מעשר ראשון כתיב בפ׳ קרח ואל הלוים תדבר וגו׳ כי תקחו מאת בנ"י את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם הקישו הכתוב לנחלה מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון אין לו הפסק (ר"ה י"ב:) הרי דנוהג בכל השנים ובקרא דכי תכלה כתיב בשנה השלישית שנת המעשר דמשמע שאין בה אלא מעשר אחד והיינו מעשר ראשון אבל מעשר שני תבטל אז ומעשר עני מפורש שם לגר ליתום ולאלמנה כמ"ש הרי דבשלישית נוהג מעשר ראשון ומעשר עני וזהו שנאמר שם ללוי לגר וגו׳ כלומר ללוי המעשר ראשון ולגר המעשר עני ואין לשאול דא"כ איך אומר שנת המעשר והא אכתי יש שני מעשרות דזה אינה שאלה דהכוונה ממה שנהג עד הנה מעשר אחד כלומר דמע"ש שבשני השנים הקודמים יתבטל (ועוד דכתיב עשר תעשר וגו' שנה שנה ופשטא דקרא שבכל שנה יש שני מעשרות והגם שהרבה דרשות יש בזה בספרי וגמ' מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו):
ג ובשנת השמיטה אף שנתבטלו כל המעשרות דבשמיטה כל הפירות הפקר והפקר פטור מן המעשרות מ"מ תקנו שבמדינות הסמוכות לא"י כמו מצרים ועמון ומואב שיפרשו מעשר עני בשביעית כדי שיסמוכו עליהם עניים בשביעית כמו ששנינו בפ"ד דמס׳ ידים ע"ש ופשוט הוא דמכל המינים שמפרישין מעשר ראשון ומע"ש מפרישין מהן מעשר עני וכל הפטורים ממעשר ראשון ומע"ש פטורין ממעשר עני:
ד ודע כי יש שני מיני מעשר עני האחד המתחלק
תוך הבית והאחד המתחלק תוך הגרנות ויש נ"מ בהם לדינא כמו שיתבאר ומניין למדנו זה דרשינן בספרי כתיב אחד אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך אלמא דצריך להניחו בגורן ובאין עניים ונוטלין וכתוב אחד אומר כי תכלה לעשר וגו׳ ונתת ללוי לגר וגו׳ אלמא דבתוך הבית מחלקו הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם יניחנו בחוץ יפסד מכניסו לביתו ומחלקו מכאן ואילך שהם ימי הקיץ מניחו בגרנות והעניים באים ונוטלין (תוס׳ חולין קל"א. ורא"ש ור"ן בנדרים פ"ד: וע׳ במפרש שם שכתב כגון שנאנס או לא היו עניים ע"ש ואם כי בוודאי כן הוא אך מי הכריחו לזה וגם ממ"ש בסעי׳ ו׳ אינו כן):
ה ויש ביניהם הפרש כמ"׳ש הרמב"ם בפ"ו ממתנות עניים דין י׳ וז"ל מעשר עני המתחלק בגורן אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין על כרחו ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה עכ"ל והטעם פשוט דבמתחלק בבית כתיב ונתת כמו בתרומות ומעשרות וכיון דהתורה תלתה בנתינתו ממילא דטובת הנאת שלו כבתרומות ומעשרות אבל בגורן דכתיב והנחת בשעריך והעניים נוטלין אין לו טובת הנאה כיון דלא תלתה בנתינתו וזהו גם טעם לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות שאין לו בהם טובת הנאה כמ"ש בסי׳ ב׳ סעי׳ י"ג ובס"ס הקודם משום דבהם ג"כ לא כתיב לשון נתינה אלא עזיבה או לשון אחר ולא נתינה:
ו יראה לי דדווקא במה שהתורה צותה לו להביאו לבית כמו עד הפסח אבל בקיץ כשלא היו עניים או נאנס והוכרח להכניסו לבית אין לו בו טובת הנאה אלא כשיבואו עניים יטלו ככל דיני מעשר עני המתחלק בגורן כיון דעיקרו של מעשר זה הוא מהגורן ולמה ירויח הבעה"ב מזה:
ז עוד יש נ"מ דהמתחלק בגורן צריך ליתן כדי שבעו כמו שיתבאר והמתחלק בבית נותן כמה שירצה וז"ל חרמב"ם שם דין ז' בעל השדה שעברו
