עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/42

הדף הזה לא עבר הגהה

סימן יג השלח[ ואינו מצווה לעזוב אותן לתית ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים עכ"ל. ודע דבדבריו אלה יש לתרץ מה שתמהנו בס"ם א׳ על מה שאין נוהגין אצלינו בעלי שדות בלקט שכחה וםאה והרי מדרבגן גוהג גם בח"ל כמ"ש שם ולדברי הרמב"ם גיחא דאצליגו כיון שרוב ישראל אין עוסקין עתה בעבודת האדמה ואך מיעוטא דמיעוטא ממילא דהעגיים גתייאשו מזה והטוש"ע יו"ד סי, של"ב כתב דהעכו"ם יטלום: שנו חכמים במשגה (ריש פיח) מאימתי כל אדם מותרים בלקט משילכו הנמושות והם זקנים ההולכים על משענתם וכיון שהם הלכו להם שוב אין מדרך שיבואו עניים עוד וי"א לקוטי בתר לקיטי שמאחר שילכו בשדה לוקטים אחר לוקטים או הזקנים האלו שמאחרין ללכת כבר נתייאשו העניים מאותה שדה והנסצא בד, אח"כ הוי הפקר בין לעניים בין לעשירים והא דנקיט לקט ה"ה בשכחה ופאה אלא דאורחא דמילתא דםאה ושכחה נוטלין בפעם אחת כולו משא׳יכ לקט שהוא גושר אחת אחת נמשך הרבה זמן (עחוייט): ^ בפרט ועוללות מותרים משילכו העגיים בכרם ויבואו כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שגייה דהשתא מסחא דעתייהו דעגיים (רכ"י תטנייז ו,.) ולא תניגן בכאן גמושות דפפני שהדבר חביב באין גם הזקנים מיד (ירושלמי) ובזיתים ההיתר משתרד רביעה שגייה וזהו המטר השני שזמנו בכ"ג במרחשון (תטנייז שם) ועד אותו זמן גגמר לקיטת כל הזיתים וגם כאן לא שגינו נמושות דמםני שזמן צינה הוא בלא"ה אץ הולכין אלא הבחורים (ירושלמי) הבריאים ולא זקנים ולא הולכים שניים והרמב׳"ם שם כתב דרביעה שנייה היא מר"ח כסלו וצ"ע לפי סונית הש"ם בתענית שם ובפ"י מנדרים כתב בעצמו כ"ג מ"ח ע"ש ונראה דכאן כתב בשנה אפילה כלומר מאוחר ום"ל להרמב"ם דכ"ג מ"ח זהו בשגה ממוצעת והחמיר בכאן בשביל תקגת עגיים (כ"מ) דמי יכול לידע אם השגה הוא מאוחר אם לאו והולכין בספיקו להחמיר כדין ספק לקט: וכתב <'4 עחןז הלכות פאה כן הםוגיא אלא חייב בכל אע"פ ששייר עכ"ל ולפנינו בירושלמי מפורש כהרמב"ם ונראה שנירסא אחרת היתה לו להראב"ד (ועכימ ומל־מ ונשם הריי קורקס נתבו כמ"ש וצענין הפטורים נראה עיקר כגירסת החוםפתא פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וכצ"ל בירושלמי וכן בהרמביס כנלע"ל): כתב הרמב׳ים סס"ה המסקיר את כרמו והשכים בבוקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאר. שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים ה"ז פטור מן הכל ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר עכ"ל ואין טעמו שכתב מפני שהיה שלו מספיק דמה בכך שהיה שלו ובגמ׳ (ש"פ הזרוע׳ מבואר משומ דבכל אלו כתיב תעזוב יתירא בלקט ופאר. כתיב חד תעזוב בקדושים וחד בפרשת שור או כשב ופרט חד בקדושים וחד בתצא ושכחה חד בשכחת אילן ותד בשכחת כרם (רש"י) ולכן אתי לרבות אפילו בכה"ג ותימא על הרמב"ס שלא ביאר כן ואפשר שזה כווגתו וקיצר בדבריו; ^ ודע דלפי מה שגתבאר בגדרימ (מ"נ!) מתקנת חכמים דהזוכה מהפקירו בתוך ג׳ ימים בטל ההםקר וחייב גם במעשרות וכבר בארגו זה בח"מ סי׳ רע"ג אך על הש"ם לא קשה דזהו ברייתא ולסי דין התורה אבל על הרמב"ם קשה דאיך פסק דפטור מן המעשרות והלא לסי התקגה חייב במעשרות אך מזה ראיה ברורה למה שבארגו שם בת"מ סעי׳ י"א דהרמב"ם יש לו שיטת אחרת בכל זה ולדידיה ליכא הך דיגא כלל שיתבטל ההפקר ע"ש אמנם לשארי רבותיגו בל דין זה מיותר לנמרי מהטעם ש(ובנלרים שפ מביא השים ברייתא זו ויש ליישבה לשני השימות עיש ולויק): בא כתב הרמב׳"ם בפ"א דין י׳ נאמר במתנות עניים לעגי ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהם מותר לכל אדם שאץ גופו קדוש כתרומות ואינו חייב ליתן להם דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם