עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/28

לדעתינו זו שלא לדעתינו שאלו לא היה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו הרי הוא אומר כי אקצור וגו׳ למען יברכך וגו׳ קבע לו הכתוב ברכה והלא דברים ק"ו מה אדם שלא נתכוין לזכות וזכה מעלין עליו כאלו זכה המתכוין לזכות וזכה על אתת כמה וכמה. כיוצא בו ואם נפש כי תחטא ועשתה וגו׳ והביא איל תמים וגו׳ והלא דברים ק"ו ומה מי שלא נתכוין לחטוא וחטא מעלין עליו כאלו חטא המתכוין לחטוא וחטא על אחת כמה וכמה עכ"ל (דזה מיירי בספק חלב ספק שומן וחייב באשם תלוי): ג. ולכן המעמר ושכח אלומה אחת בשדה ה"ז לא יקחנה שנאמר לא תשוב לקחתו עבר ונטלה אפילו טחנו ואפאו ה"ז נותנו לעניים שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה וזהו לאו הניתק לעשה ואינו לוקה אא"כ איבדו או אכלו ואינו בתשלומין כמ"ש בפאה ולקט וזהו דעת הרמב"ם ז"ל דבכל אלו אין שינוי קונה כמ"ש בסי׳ ב׳ סעי׳ ה׳ ע"ש וצריך להפריש מעשר על חשבון עצמו ע"ש: ד. כתיב ושכחת עומר בשדה והך בשדה מיותר הוא דרשינן בספרי שם לרבות שכחת קמה כלומר בתבואה המחוברת דכשם שיש שכחה בעמרים כמו כן יש שכחה בקמה ואמרינן בירושלמי (פ"ד ה"ג) את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עומרין ואת שאין לו שכחת קמה כגון עכו"ם שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור גם משכחת עומר אע"פ שבשעת העימור היה ישראל ואם היו ישראל ועכו"ם שותפין בשדה בארנו בסי׳ ד׳ סעי׳ י׳ ע"ש: ה. ולפיכך כשם שיש שכחה בעמרים כך יש שכחה בקמה דאם שכח מקצת הקמה ולא קצרה ה"ז לעניים ויש בזה פרטים רבים ויתבאר לפנינו וכשם שיש שכחה בתבואה וכיוצא בה כך יש שכחה לאילנות שנאמר כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך וה"ה לשאר אילנות ולמה למדנו שארי אילנות מזית ולא מכרם בארנו בסי׳ א׳ מן סעי׳ ד׳ עד סעי׳ ט׳ ע"ש: ו. שכחה בעינן שהפועלים ישכחוה וגם הבעה"ב כדתנן (פ"ה מ"ז) העומר ששכחוהו פועלים

ולא שכחו בעה"ב שכחו בעה"ב ולא שכחוהו פועלים אינו שכחה ובירושלמי שם ילפינן מקראי דכתיב קצירך ושכחת זהו הבעה"ב שהקציר שלו כי תקצור ושכחת הם הפועלים הקוצרים ואמרינן שם ר"ש אומר אפילו חמרין שהן עוברין בדרך וראו עומר אחד ששכחוהו פועלים ושכחו בעה"ב (כצ"ל) אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם וכן הוא בתוספתא פ"ג ולכאורה משמע דר"ש פליג והלכה כת"ק אבל הרמב"ם בריש פ"ה פסק כר"ש דס"ל דלא לאיפלוגי אתי (כ"מ) אבל לא ידענו מנ"ל לר"ש מקרא לדרוש כן (ער"ש שגורס בדר"ש גירסא אחרת ואינה מובנת כמ"ש במה"פ) וכן הטמון בקרקע או בדבר אחר הוי שכחה כששכחוהו דכתיב בשדה והוא מיותר לרבות את הטמון (סוטה מ"ה.) ואע"ג שהצרכנוהו לשכחת קמה כמ"ש בסעי׳ ד׳ תרי שדה כתיב קצירך בשדך עומר בשדה חד לקמה וחד לטמון (שם) (ולולי דברי הרמב"ם הייתי אומר דר"ש דתוספתא לשיטתו בסוטה שם דטמון לא הוי שכחה ע"ש ואייתר ליה חד שדך לדרשא דתוספתא ועל ר"י הוכרח הש"ס לומר שם בשדה בשדך לא משמע ליה ע"ש ולר"ש נאמר כמ"ש ודו"ק): ז. איתא בירושלמי (ספ"ה) היה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלין שכיחין עומרין במקום פלוני ושכחוהו אינו שכחה היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלים שכיחין עומרים במקום פלוני ה"ז שכחה שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת עכ"ל אבל בש"ס שלנו בב"מ (י"א.) מפרש להיפך דשכחת עיר הוי יותר שכחה משכחת שדה והכי אמרינן שם בשדה שכוח מעיקרו היי שכחה זכור ולבסוף שכוח אינו שכחה אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה ונבאר בס"ד (ובתוספתא פ"ג כבש"ס שלנו): ח. מרש"י ז"ל מתבאר דשכיח מעיקרו מקרי כשהבעה"ב שכח קודם הפועלים ובכה"ג הוי שכחה גם בשדה אבל זכור ולבסוף שכוח כלומר שהבעה"ב הניחה שם מדעתו ולבסוף נשכחה ע"י הפועלין לא הוי שכחה אבל בעיר גם בכה"ג הוי שכחה והטעם פשוט דכשהוא בשדה בעינן שגם הוא ישכחנה אבל כשהוא בעיר אין לו שייכות