עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/19

ולא מפני האילנות זרע מלבנות מלבנות עכ"ל דזהו שיעור נטיעות אילנות עשרה לבית סאה כדתנן בפ"ק דשביעית ואע"ג דזהו בילדות אבל אילנות זקנים הם רק ג׳ לבית סאה כמבואר שם מ"מ בכאן אין חילוק והטעם נ"ל דהא מתחלה נטען עשרה בבית סאה והיה מוכרח לחלק הזרע למלבנות וא"כ מה לנו מה שאח"כ לא עקרן לפזרן ג׳ בסאה דהא סוף סוף בשביל האילנות חלקן: ד. והראב"ד כתב דאם מפוזרין בפחות מעשרה לבית סאה נותן פאה אחת על הכל לפי שאין הפסק האילנות ניכר וכשהן רצופין ביותר והיינו שנטועים יותר מעשרה לבית סאה נותן פאה מכל אחד ואחד משום דהרבה ניכר הפסק האילנות ובעשרה לבית סאה הוי כמפוזרין ע"ש (וגירסת הירושלמי רפ"ג מסכים להראב"ד וכן הוא בר"ש אמנם הרמב"ם היתה גירסתו להיפך כמ"ש הכ"מ והפ"מ והסברא יותר מסכים לגירסת הרמב"ם ודו"ק): ה. ודע דבירושלמי רפ"ג אומר על משנה זו דמלבנות היה שם גדר כמין דהוא אילן ואינו מובן כלל דגדר פשיטא דמפסיק שהרי גם באילנות מפסיק כמ"ש בסעי׳ א׳ (והפ"מ פי' באמת כן כמו באילן דגדר מפסיק אך מאי קמ"ל וכמ"ש במה"פ) ויש מי שגורס היה שם אילן כמין דהוא גדר כלומר דאילן רחב ד׳ טפחים מפסיק בזרעים כגדר (שנו"א) אך גם לפ"ז הו"ל לומר אילן רחב ולענ"ד נראה כגירסא שלפנינו וה"פ היה שם גדר כמין דהוא אילן כלומר שאצל כל אילן עמד גדר קטן מי אמרינן דהגדר וודאי מפסיק או דילמא אמרינן דהגדר נעשה בשביל האילנות ולא בשביל הזרעים כמו דאמרינן דעשאוה מלבנות בשביל האילנות ונשאר בתיקו כדרך הירושלמי שלא לסיים בלשון תיקו והרמב"ם לא הזכיר מזה כלום: ו. וכמו דמלבנות התבואה שבין האילנות מקרי שדה אחת כמו כן מלבנות הבצלים שבין הירק נותן פאה אחת לכל הבצלים ואע"פ שהירק מבדיל ביניהם ומשימם מלבנות מלבנות דהמלבנות עשויים בשביל הירק כמו בשם דאמרינן דהמלבנות עשויים בשביל האילנות ואע"ג דזרע אחר מפסיק כמ"ש בריש סי׳ ה׳ זהו מפני שאין דרך לזרוע

שדה אחת בהפסק זרע אחר אבל בצלים דרך לזרוע ביניהם ירק כמו שדרך לזרוע זרעים בין האילנות וכן משמע להדיא בירושלמי רפ"ג ע"ש (וע' ברע"ב פ"ג מ"ד שזהו כוונתו): ז. שנו חכמים במשנה (פ"ג מ"ב) המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים נותן פאה מאחד על הכל ומודים בזורע שבת או חרדל בשנים או בג׳ מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד וה"פ שיש מקומות שנתבשלה התבואה ונתייבשה ויש שעדיין לחין שלא נתבשלו כגון שיש מקומות שנתן שם זבל ונתבשלו מהר (ירושלמי) ונשארו כערוגות ערוגות מ"מ מפריש מאחד על הכל אבל בזריעת שבת וזהו ירק שקורין עני"ס או חרדל שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות ולכן אם זרע שדה שלימה משבת או חרדל וכיוצא באלו ונמר המבושלות והניח את שאינן מבושלות שהוא מפריש מכל ערוגה וערוגה מפני שהרואה אומר ערוגות ערוגות נזרעו מתחלה (רמב"ם בפ"ג הל׳ י"א) ונראה דכשמפריש מאחד על הכל מניח לפי חשבון כל חשדה אף לפי שנימר תחלה וכן מבואר מדברי הראב"ד (שם הל׳ י"ב) ע"ש: ח. וכתב הרמב"ם שם בד"א כשהיה יבש מכאן ויבש מכאן ולח באמצע אבל לח מכאן ומכאן ויבש באמצע מניח מן היבש בפני עצמו ומן הלח בפ"ע עכ"ל והטעם דהלח שבאמצע שפיר בטל ליבש שבשני הצדדים אבל לא שהלחים שבשני הצדדים יתבטלו להיבש שבאמצע (כ"מ) והראב"ד השיג עליו דבירושלמי נשאר בתיקו ול"ק כלל דאפילו כן פסק הרמב"ם לחומרא דספק מתנות עניים אזלינן לחומרא כדתנן בספ"ד שספק לקט לקט (שם) כדאמרינן בחולין (קל"ד.) עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו ועוד דהרמב"ם יפרש דהירושלמי לאו בדרך בעיא אומר כן ע"ש: ט. עוד כתב שדה שזרעה בצלים או אפונים וכיוצא בהן והיה בדעתו למכור מקצתן לחין בשוק ומניח מקצת השדה יבש ויעשה ממנו גורן חייב להניח פאה לזה שמוכר לח בפ"ע ולזה שקוצר אותו יבש בפ"ע עכ"ל וזהו משנה בשם ומפרש בירושלמי דאע"ג דלח ויבש לאו שני מינין הם כמ"ש בסעי׳ הקודם אבל שוק וגורן שני